מצד אחד היה הזיכרון חד וברור, כאילו לא סיים עוד להתרחש.
מבחינות רבות עוד לא נסגר פה דבר. מן הצד השני, באופן שלמרות
הכל לא סתר את הצד הקודם, משפטים שלמים שנאמרו נעלמו לחלוטין
מזיכרונו של ארב. לא היה זה מפתיע במיוחד, שכן האלכוהול מילא
את ראשו.
לפני רגע קט, כך נראה, הייתה דיז בחיקו. הוא ישב בכורסת הקש
שבפינת החדר הקטן, וגבה נח עליו. ראשה בתוך מרפקו השמאלי,
רגליה מתדלדלות מעבר למשען היד הימני, הוא חש בכל נשימה שלה.
את המרחק בין שפתיו לשפתיה אפשר היה לגמוע כמעט מבלי לזוז.
אבל טראנס, כהרגלו, היה חייב להיות מרכז תשומת הלב. עד מהרה
הוא ודיז היו שרויים בוויכוח על נושא כלשהו. לא וויכוח עצבני
וכעוס, אלא יותר מעין תחרות בין השניים. במבט לאחור, לא היה
לארב מושג על מה נסבה השיחה, וסביר להניח כי גם באותה העת לא
הבין דבר מהנאמר סביבו, בשל שכרותו.
רק דבר אחד היה ונותר מול עיניו של ארב: החיוך הדבילי, המתנשא,
המעוות את פניו המזוקנים של טראנס בכל פעם שהיה שרוי בוויכוח.
היה בו, כנראה, באותו חיוך או בביטחון העצמי המופרז שייצג, קסם
כלשהו שחמק תמיד מארב. לדידו היה זה - ויהיה תמיד - חיוך של
חשיבות עצמית וזלזול בזולת.
ואז, מבלי שיבין ארב מה קורה, רכן לפתע טראנס ונישק את דיז.
נישק אותה - בעודה בחיקו של ארב. ידיו של טראנס נדחקו תחת
כתפיה וברכיה של דיז, והרימו אותה באוויר. ארב נשאר דרוך,
מנותק, וחסר אונים.
כעת היה ארב מחוץ לביקתה, חופר.
"מה אתה עושה?" שאל טראנס, קושר את חלוקו ומצית סיגריה, כאשר
יצא לבסוף גם הוא אל הלילה הצלול כעבור כחצי שעה.
"חופר קבר."
"קברך שלך? כמה אירוני!"
"לא. למרות גודלו המטעה, לא מיועד הקבר הזה לבן אנוש, אלא לך.
לצערי אאלץ לקבור את האגו שלך בבור נפרד."
טראנס שאף שאיפה נוספת מהסיגריה, וחייך. מדוע, מכל חיוכיו
השונים, המזויפים והכנים, היה חייב לבחור בחיוך הזה? האם ידע
כמה שנא אותו ארב? או אולי היה זה ניסיון אומלל להפעיל את קסמו
החמקמק של החיוך? וודאי חייך, ניחם את עצמו ארב, מכיוון שלא
נותר לו מה לומר. ארב חדל לחפור, וטיפס החוצה, נשען על את
החפירה, עד שלבסוף עמד בגובה עיניים עם טראנס.
"נמאס לי," פתח, "שאנשים כמוך מתעללים בי ככה, ומתחמקים
מנקמתי. מתחבאים מאחורי החוקים המטופשים שלכם - בעולם של חוקים
אתם ממש גיבורים גדולים. אבל אתה עברת את הגבול, טראנס, את
הגבול שאני מסוגל לסבול. עכשיו כבר אין מותר, או אסור, אפילו
כדאי. עכשיו כבר אין מה שיגן עליך!"
ארב צעד חצי צעד קדימה, ורכן לאחוז את האת בשתי ידיו, בצורה
שהייתה לדעתו, מאיימת באופן פרימיטיבי ופשוט מאוד.
חיוכו של טראנס פג, אך לא בגלל המחווה המאיימת של ארב: הוא בחר
להתעלם ממנה, או אולי באמת ובתמים לא השגיח בה - כך או כך
הייתה מבוזבזת. לא, חיוכו פג בכדי להעניק למה שעמד לומר אופי
של איום ולא של לגלוג. כשדיבר, נתן לעשן להיתמר מפיו:
"החוקים האלה לא נועדו להגן עליי, כי אם עליך, ארב." אם כל
מילה ששמע ארב, לובתה אש השנאה בלבו, ועניו יקדו מחומה.
"למה, מכיוון שאינני מסוגל לדאוג לעצמי?"
"לא ארב," אמר טראנס והשתהה. הוא שאף שאיפה ארוכה מהסגריה,
וסרק במבטו את קו האופק האפל, כאילו עמד לרשותו כל הזמן
שבעולם, וכאילו העדיף לתת לכל הזמן הזה לחלוף לפני שיהיה עליו
לומר את שעמד לומר. היה גם במחווה הזו בכדי לרמוז שאין המתרחש
פה מעניינו. "אלא מכיוון שאתה מסוגל פחות."

ארב העיף מעלה את צדו השטוח של האת, וחבט בו בכוח כנגד פניו של
טראנס. לאחר מכן חזר לחפור.