ראיתי אותך, אך המילים לא יצאו.
ראיתי אותך והמילים נקברו.
רציתי מאוד לספר לך שאני אוהבת אותך.
רציתי מאוד לתת לך את הידיעה שאני שם בשבילך.
הכל ידעתי - מילה במילה - מה אני מרגישה,
הכל חשבתי, הכל הרגשתי.
אך כשפגשתי אותך, התחושה נעלמה, נקברה בתוכי.
בתוך ליבי הכל היה קיים, אך נקבר, כאילו אתה הבאת איום על
המילים לצאת.
אתה זה שגרמת להן להישאר שם, קבורות!
כשהייתי איתך, כשדיברתי איתך, הכל נשאר חנוק, הכל נשאר חשוך.
חנוק ומבולבל, ללא הרף קל...
לא רצית אותי, לא הייתי קיימת בשבילך. היית איתי, אך לא חשת את
אותה התחושה.
האם חשת? או הרגשת? אז קברת את הרגשות איתך.
הגנת על הרגשות שלך. לא הוצאת אותם - קברת אותם.
לא ידעתי מה אתה חש, חושב או יודע.
לרגע, השתיקה שלך נשבה בשתיקה שלי, ומכאן שנינו נשארנו
שותקים,
אני בשלי ואתה בשלך, בילבלת אותי.
זה היה ידוע שאינך רוצה אותי.
סיפקתי לך מין בטוח, וזה מה שהיה ההרגשה של חוסר המילה, של
השתיקה שלך, פחד המילה.
סיפוק מיני היה, אך הסיפוק הנפשי נקבר, ובמקומו הופיע סיפוק
מיני בלבד...