כשהוא הלך ברחוב כולם סובבו אחריו את הראש, הוא מצידו ממשיך
ללכת בלי להתבייש, הולך בגב זקוף ככל האפשר בלי להסתכל להם
בעיניים, הוא חזר עכשיו מהסופר קנה אוכל לו ולהם ולחברים שלו,
פעם הייתה לכולם הרפתקאה מדהימה שהוציאה אותו ממעגל השפוטים,
מאז הוא נשאר איתם, איתה ועם בעלה, שניהם זוג יפה אבל הוא לא
מקנא בהם, יש להם בעיות, בעלה לא יודע אבל היא בוגדת בו כל
הזמן עם כל מי שבא: הדוור, החלבן אפילו עם פקיד מס הכנסה, הוא
חשב שאף אחת לא יכולה להגיע לרמה כזאת נמוכה, ובכן, היא הגיעה,
אבל לבעלה לא אכפת, בעלה לא יודע, אבל אם בעלה היה יודע בטח לא
היה אכפת לו, בעלה עסוק בקריירה שלו, כאילו באמת בעלה נשאר
נאמן לה בכל הנסיעות שלו, הוא הכי ריחם על הילדים שלהם, זה לא
אשמתם, ילדים כאלה יפים ומתוקים הוא ממש אוהב אותם, בעצם הוא
אוהב את כולם, משום מה הרבה לא אוהבים אותו, חוץ מהילדים הוא
יודע שהם אוהבים אותו.
הוא מקווה שיום אחד בני האדם יתבגרו ויתחילו באמת להתעניין
בבני אדם אחרים, עד אז הוא מבלה עם הילדים שלהם ועם החברים
שלו,בהתחלה כולם מתעניינים בכך שהוא מדבר עם הפסלים האלו אבל
לאחר דקה הם עוזבים אותו, הוא לא מעניין אנשים, אפילו הם, היא
ובעלה כבר לא מתעניינים בו, הוא רק הבייבי-סיטר, לפעמים הוא
יושב ונזכר בימים הטובים של פעם, הם היו כאלה נחמדים וטובי לב,
היא ובעלה, הוא אפילו היה מאוהב בה, זה היה לפני שהוא התחיל
לעבוד כל הזמן ולפני שהיא החלה לנקום בבעלה עם אחרים, בהתחלה
הוא ובעלה היו יריבים, בהמשך הם נהיו חברים והוא עזר לבעלה
לממש את אהבתו אליה, לפחות הוא חשב שהוא עוזר לו, הוא מגיע
לאושר אמיתי רק בזמן שהוא יושב ונזכר, ההמולה, הרעש, קריאות
ההמון:"יחי קואזימודו", "יחי קואזימודו", כל פעם עיניו מתמלאות
דמעות כשהוא נזכר בעבר, אם רק הזמן לא היה זז.