זוכר איך היינו שנינו מהלכים ברחובות
באמצע היום
תחת כיפת השמים הכחולה
שנינו ביחד מעורבבים עם ההמון
עטופים ברכות, אני ואתה
חבלים קשרו בינינו
כשהיינו  מהלכים בשדות בין פרחי חמניות צהובות
צועדים בנעליים כבדות אל עבר השקיעה
התמימות
התמימות שלנו
היא האויב הכי גדול
ולא, לא אהובי עיניך לא רואות נכון
אינך הכל יכול
אתה מסונוור מן האור הגדול
אך עולמך אפוף ערפל
ואתה כולך שבוי
סימני התמכרות ניכרים במבטך
קם מתוך סיוט מחכה לאותה ההרגשה
התעורר אהובי, התעורר
אין זה אלא תכסיס מרושע
הבט בי אהובי, הבט
אותי הגורל לכד
סגר עלי דלתות
נעל אותי לעד