בזמן האחרון אני מרגישה תקועה. כמו איזה זבוב מעצבן על אף של
חיית בר שאין לו שום מטרה, חוץ מלשרוץ ולהתעופף ממקום למקום
לקוות ששם יהיה לו יותר טוב.
לא סיימתי תיכון עדיין, ובטח שלא צבא. הצבא הזה לא בשבילי
בכלל. המדינה לא באמת מצפה ממני, שברירית וקטנה, ללכת לצבא
ולספוג מהלומות כבדות בראש כל יום מחדש, ואני לא מדברת מבחינה
פיזית. אני לא רוצה ללכת לשם. אני רוצה לחזור לילדות המוקדמת
שלי, כשלאמא שלי היה שיער ארוך ומלא כזה, מתולתל ובריא. כשלאבא
שלי היה זקן, למרות שזה ממש לא החמיא לו... כשרק למדתי לדבר,
ורק נפלה לי השן הראשונה, ונורא התרגשתי מלפתור תרגילים
בחשבון, שאז נראו לי כל כך מסובכים והיום - איפה...
כשלא היו לי אחים. הייתי הבת הראשונה והאהובה של ההורים שלי,
הבכורה, עם לחיים שמנמנות וסמוקות, שיער בקבוקים כמו שיש רק
לילדות קטנות. כשהדאגה הכי גדולה שלי הייתה איך אני אלביש היום
את הבארבי התורנית שאהבתי.
אני לא רוצה לקבל תעודה, כשאני יודעת בוודאות כי היא תהיה הכי
גרועה אחרי אחת עשרה שנות לימוד די מוצלחות. מה אני אמורה
להגיד לסבא וסבתא שלי, שמצפים ממני לציונים הרגילים ובקושי
מודעים לעובדה שאני מסוגלת להכשל, בלא רק מקצוע אחד ואפילו לא
רק בשניים.
אני לא רוצה להפסיק לרקוד, כי הבלט הוא התנועה היחידה שלי,
המעשה היחידי שאני עושה וגורם לי להרגיש שאני אולי מתקדמת
לאנשהו, למרות שאני מרגישה ככה רק בשעת הריקוד, ולא אחר כך
כשאני רואה את ההבעות פנים של המורה שלי. אני רוצה מורה אחרת.
מורה שתעריך אותי ותבין מה אני מרגישה בלב שלי לגבי הריקוד
ובכלל, וכמה אני אובססיבית להשיג את המטרה שלי, כמו שרק אני
יכולה להיות! היא לא רואה את זה. היא לא מתעניינת אפילו. כנראה
נשארה לה אותה סטיגמה עליי, איך באתי לפני חמש שנים לסטודיו,
בלי שום רקע במחול מקצועי, וניסיתי לעקוב אחרי הבנות בכיתה...
היא אטומה ולא רואה כמה התקדמתי מאז, אני מסוגלת ליותר! אם רק
תינתן לי ההזדמנות, אני ארקיע שחקים! אני אפתח בפניה עולמות
חדשים ואוכיח לה שאני יכולה!
שום דבר לא מתקדם לשום מקום. אני עדיין מרגישה תקועה. אין לי
שום קצה חוט לעתיד מאושר יותר, וגם אין לי בכלל מה לדבר על זה,
כי זה לא מוביל לשום מקום, רק לבכות כל הזמן כמה שרע. אני
צריכה להיות יותר אופטימית, אומרים לי. אבל איך אני אמורה
להיות אופטימית כשהמצב תקוע? אני לעד אשאר בתיכון? לא! אני
אעשה בגרות בלית ברירה ואלך לצבא כי אני חייבת! והכל יקרה כל
כך מהר בלי שאני אספיק לעצור ולחשוב, מה אני עושה?? |
