אמא ואני מאוד דומות. שתינו אוהבות קניות ומוסיקה, שיחות
ארוכות על שטויות ובתי קפה טובים. אנחנו אוהבות מתוק- אבל לא
יותר מידי. ושתינו אוהבות ספרים.
כשאמא המליצה לי על הספר "מרד הנפילים" של איין ראנד ישר הלכתי
לספרייה למצוא אותו. כי גם בטעם שלנו בספרים אנחנו דומות. זה
היה ממש שבוע לפני שהתגייסתי. כשחזרתי עם הספר  אמא לקחה אותו,
קראה מאחורה את ה'על הספר' וחייכה. אחרי כמה זמן היא התחילה
לספר-


"כשהייתי בצבא, ממש בגילך, קראתי את הספר. האמת, אני כבר בקושי
זוכרת על מה מסופר- אבל אני זוכרת אותו. ישבתי בבסיס, מחוץ
לחדר שלי, ביום יפה של שמש, כשהספר בידי ואני קוראת בו.
בזמן שקראתי הופיע בחור שהסתכל עלי כמה זמן ואז ניגש ושאל אותי
מה אני קוראת. את הספר הוא לא הכיר, אך צחק על כך שהספר היה
עבה וגדול ואני הייתי קטנה ורזה, בערך כמוך.
כמה ימים אחר-כך קיבלתי שיר על 'תולעת ספרים קטנה'- והבנתי שזה
ממנו.
אחר כך הגיעו שוקולדים, פרחים, ועוד מיני פינוקים. יצאנו
ובילינו ואהבנו מאוד.
בסוף גם הגיעה הטבעת- והגבר נשאר שלי עד היום- אביך."


אז עכשיו אני כבר בצבא, יושבת לי בבסיס, עם הספר העבה
בזרועותיי. יושבת, קוראת ומחכה. כי אם אמא ואני כל-כך דומות
אולי גם לי יגיע פתאום גבר החלומות.