עוד לילה אפרורי וקר. הירח האיר את הרחוב בצבע כסוף אפל. תום
פתח את דלתות הבניין ויצא החוצה. היה נראה שמזג האוויר התאים
את עצמו למצב הרוח שלו. משב רוח קרה הכה בפניו, ותום הכניס את
ידיו עמוק יותר לתוך הכיסים. הוא חצה את הרחוב באיטיות לכיוון
ספסל מבודד בצד המדרכה. פנס רחוב גדול האיר את הספסל בצבע צהוב
אפרורי, שהעניק לספסל מין הילה עגמומית. לא היו הרבה אנשים
שהסתובבו בשעה כזאת בחוץ, וגם אם כן, הם לא הגיעו לאזורים האלו
של העיר.
שקית ניילון קטנה התעופפה לה בכביש, וכמה עלים שנשרו מעץ עקבו
אחריה. הוא התיישב באיטיות על הספסל, ונשען אחורה. פנס הרחוב
האיר את פניו קלות, והבעת הדיכאון שעל פניו קיבלה עכשיו גם
צבעים. תום עקב אחר השקית שהסתובבה לה בכביש, ושקע בדיכאון
עמוק.
עברה כמעט שעה והרוחות הקרות רק התגברו. תום ניסה לחמם את עצמו
כמה שיותר נגד הקור שתקף אותו אך ללא הצלחה. הוא הביט בשמים
השחורים והעננים האפורים, והחליט לחזור חזרה.הוא קם מהספסל
וצעד באיטיות חזרה לבניין עם עיניים שקועות ברצפה.
הדבר האחרון שתום שמע היה חריקת הגלגלים של המכונית.
מוות לא צריך סיבה להכות... אז למה אנשים תמיד מחפשים סיבה?
"הוא היה ילד חייכן ותמיד גרם לאושר לסובבים אותו" הם בטח
יגידו בהלוויה שלו בקול דרמטי. בטח ישבו עצובים בבית שלו ויעלו
כל מיני זיכרונות ותמונות מהחיים שלו. בטח כל הקרובים יבקרו
בבית שלו, וינחמו את המשפחה בכמה משפטים שהכינו מראש. ופרחים
יקשטו את הקבר כדי להסתיר את המוות. "הוא היה רוצה שנמשיך
הלאה" היו מתרצים בני המשפחה, וממשיכים בחייהם. ובשנה הבאה
יבקרו כמה אנשים. ואחרי כמה שנים הוא יהיה רק שם. והעיתון
שההורים שמרו מאותו יום, כבר דהה ממזמן... ופרח על הקבר, שכבר
נבל ממזמן...
תום קם אחרי זמן ממושך של מחשבות מהספסל, וצעד בדיכאון קל
לכיוון האכסניה שמעבר לכביש. פנס הרחוב האיר את פניו ורוח קרה
שוב העיפה את שערו הצידה. הכול היה כל כך שקט, נדמה לו היה
שאפילו היה אפשר לשמוע את העננים האפרוריים זזים, את הגלגלים
החלודים שמאחורי העננים מניעים אותם. הוא ירד מהמדרכה לכביש
והסתכל על השקית שהמשיכה להסתובב במרץ על הכביש, כשלפתע שמע
חריקת מכונית... גופתו של תום נזרקה כמה מטרים מהמכונית ונמרחה
על הכביש. בקרוב תהיה שלולית גדולה של דם מתחתיה.
העולם לא נעצר... למעשה הכול המשיך כהרגלו... נדמה היה שלעולם
בכלל לא אכפת. שקית הפלסטיק המשיכה להתעופף על הכביש, פנס
הרחוב האפרורי המשיך להאיר, והרוח הזיזה את שערו הארוך וספוג
הדם על פניו.
תום פקח את עיניו ומצא את עצמו על אותו כביש שבו היה קודם. הוא
הסתכל מסביב וראה את הספסל שבו ישב קודם לכן, וגם את פנס
הרחוב, אבל לתדהמתו כל השאר נעלם - היה רק מדבר. הנוף העירוני
התחלף בדיונות ענקיות של חול זהוב. תום קם מהכביש, וניער את
עצמו מהחול שהיה על בגדיו, ומייד שם לב שיש כתמי דם על הבגדים
שלו. הוא בדק את הגוף שלו כדי לראות אם יש פצע או חתך אך לא
מצא. תום ניער את גופו מהחול שוב והתקדם לעבר פנס הרחוב שהיה
ליד הספסל. ברגע שנעמד מתחת לפנס הרחוב, פנס הרחוב נכבה. תום
הסתכל מסביב וראה שהספסל והשטח מתחת לפנס הרחוב נשארו מוארים.
הוא סקר שוב את המדבר, וראה שהכביש שמקודם היה ישר ובעל מראה
חדש, לפתע היה בעל הרבה עיקולים ופניות עם הרבה חורים וסדקים.
הוא גם שם לב שהכביש התרחב בקטעים מסוימים של הכביש, אבל
בקטעים אחרים הוא נהיה מאוד צר, לפעמים יותר מדי צר בשביל
מכונית כדי לנסוע.
תום עזב את הספסל והפנס רחוב והתחיל ללכת לכיוון הכביש, כשלפתע
שמע רשרוש מאחוריו. הוא הסתובב במהירות וראה עורב שחור גדול
באמצע הדרך. העורב היה נראה מאד זקן ועם נוצות מלאי אבק
ולכלוך.
"איך קוראים לך?" אמר בקול עמוק ונמוך.
"תום. איך אני יוצא מכאן?" שאל את העורב
"ולאן אתה מצפה להגיע אם תצא מכאן?"
"הביתה..."
"יש רק כיוון אחד לכביש, אם תמשיך ללכת בסופו של דבר תגיע
לאנשהו..."
"מה זה המקום הזה בכלל?"
"אתה חושב שזה באמת ישנה אם אני יגיד לך? אתה תבין בקרוב איפה
אתה נמצא..." אמר העורב ופרש את כנפיו, מותיר מאחוריו כמה
נוצות מתעופפות ברוח. תום הסתכל לכיוון הכביש אך לא הצליח
לראות את הסוף. הוא התחיל ללכת בכיוון הכביש, למקום לא
נודע...
לאחר כמה דקות של הליכה שמע תום צלצול מוזר מכיוון ערמת חול
שהייתה בצד הדרך. הוא התחיל ללכת לכיוון הצלצול,כשלפתע רגלו
נתקעה בחוט דק. גופו של תום נפל באיטיות על החול הקריר של
המדבר וחול נכנס לעיניו ופיו. תום קם מהחול וצורת גופו שנטבעה
בחול נעלמה לאחר מספר שניות מהרוח הנושבת. הוא הסתובב כדי
לראות ממה נפל וראה כבל דקיק. תום התכופף ומשך קצת את הכבל
וראה שזה כבל טלפון. תום המשיך לחפור קצת ומצא טלפון קבור בתוך
החול. תום הרים את השפופרת.
"הלו?"
"תעלו אותו מהר לאמבולנס! מה מצב שלו?" צעק מישהו מהצד השני של
הקו
"הלו?!" אמר תום בתמיהה.
"הוא מאבד הרבה דם, הוא סובל מסדקים בגולגולת, ושברים בצלעות,
אם לא נטפל בו מייד הוא אבוד!" אמר קול אחר מהצד השני של הקו.
"הלו?! מי זה?!" צעק תום לטלפון.
"את חושבת שהוא ישרוד?" אמר הקול הראשון
"זה תלוי תוך כמה זמן נצליח להעביר אותו לבית החולים" אמר הקול
השני "תנו לו בינתיים זריקת-"
הטלפון התנתק. תום רצה לעשות חיוג חוזר או להתקשר למישהו שהוא
מכיר אבל גילה שלטלפון אין מקשים. הוא זרק את הטלפון בזעם על
החול והחליט להמשיך וללכת בעקבות הכביש המפותל. הוא היה בטוח
שכשיגיע לסוף הכביש ימצא אולי איזו עיירה קטנה שבה יסבירו
הכול. השמש התחילה לעלות וצבעה את הסביבה המדברית באדום בהיר.
העננים התחילו גם להחליף את צבעם הכהה,וגרגירי חול קטנים שהרוח
שיחקה איתם נכנסו לעיניו של תום.
עדיין חשוך. היה נראה כאילו שום דבר לא השתנה מאז שהגיע, למקום
הזה. חולות על גבי חולות, וכביש אחד לשום מקום באמצע. עברו כמה
שעות ותום עדיין צועד בכיוון הכביש, ונהיה יותר קר. תום ניסה
לכסות את עצמו יותר טוב בבגדיו אך ללא הועיל, הקור רק גבר מדקה
לדקה. ולפתע הכול נהיה שחור...חולות המדבר נעלמו...
"תום...תתעורר...בבקשה" לחשו רוחות המדבר, לחישה של קול מוכר.
ואז הכול השתתק.
כשתום פקח את עיניו, שום דבר לא השתנה, הכל מסביבו היה עדיין
שחור. תום הביט על איפה שהוא שכב וראה שהוא שוכב בדיוק באמצע
של משבצת סגולה גדולה. הוא הסתכל מסביבו וראה עוד הרבה משבצות
סגולות, ובכל משבצת, בדיוק באמצע, היו אנשים. כאשר תום התרומם
הוא זיהה חלק מהפרצופים שהיו במשבצות, אבל משהו היה שונה
בפרצוף שלהם... כל אדם היה עסוק בשלו והיה נראה כאילו לא אכפת
להם מהסובב אותם, לכל אחד היה אכפת רק למשבצת שבה הוא נמצא.
תום לקח פסיעה לעבר משבצת שהייתה לידו, אבל ברגע שתום יצא
ממרכז המשבצת כל המבטים של האנשים במשבצות הופנו לכיוון שלו
בבת אחת.
בהתחלה זאת הייתה לחישה, אבל לאט לאט זה התגבר לרעש בלתי נסבל,
כל איש במשבצת התחיל לצעוק בקול לא אנושי, "פריק! פריק!
פריק!". תום הבין מה היה שונה בפרצופים של האנשים. העיניים.
לכל איש היה מבט חלול חסר חיים ורגש. כמו בובה שלא נמצא כלום
מאחורי המסכה שלה. רק מסיכה לכסות את הריקנות. הקול נהיה כבר
בלתי נסבל. תום חזר לאמצע המשבצת ופתאום כל האנשים השתתקו.
האנשים הפנו לאט לאט את פניהם לדמות חדשה שהתקרבה לתום
באיטיות. בהתחלה הדמות הייתה מטושטשת, אבל לאחר כמה זמן זיהה
את הפרצוף. פרצוף כל כך מוכר. פרצוף כל כך קרוב אליו. אבל
פרצוף בלי שם. אבל גם בה היה משהו שונה, היה לה את אותו מבט
חלול חסר חיים. היא התקרבה אליו באיטיות מהפנטת.
היא קירבה את שפתיה האדומות לאוזנו ולחשה
"אל תדאג..." אמרה בלחישה עצובה "זה עוד מעט נגמר"
לפני שתום הספיק להגיב היא קירבה את שפתיה אל שפתיו ונישקה
אותו. החום שתום כל כך התגעגע אליו עבר בגופו.אבל לאט לאט החום
הפך לכאב עז. כל הגב שלו שרף מכאבים. הוא דחף אותה מעליו
ומישש את גבו. על גבו היו שריטות עמוקות ודם התחיל לזרום
מהפצעים הטריים. השחור האינסופי שסבב אותם התחיל להיצבע באדום.
הכול נהיה מטושטש.
"מצטערת" אמרה בקול מריר, אבל עדיין עם המבט חסר החיים שלה "לא
התכוונתי לפגוע בך..."
כולם נפגעים מתישהו...זה רק עניין של זמן...איך אפשר להתחיל
משהו שאתה יודע שיגמר בכאב?
"תום...תתעורר...בבקשה!"
תום פתח באיטיות את עיניו. אפילו לפתוח את העיניים היה כואב
ומתיש.
"אלוהים הוא התעורר!" צעקה הדמות לאנשים בחדר. הפרצוף של הדמות
התבהרה. פרצוף כל כך מוכר. אנשים מתקהלים. קולות מהדהדים.
"אני לא מאמינה! הוא חי!".
"תום" אמרה הדמות "אני כל כך מצטערת! לא התכוונתי לפגוע בך!"
תום השיב בחיוך מריר.
אבל בחיים אין סוף טוב...פתאום הכול התחיל להיטשטש שוב. ושוב
קולות מהדהדים.
"אנחנו מאבדים אותו..."
הכול כבר לא משנה. הכאב כבר התערבב עם שאר התחושות שנשארו לו.
הכאב היה כבר חלק ממנו. עיניו של תום נעצמו לאט, ורגע לפני
שהכול דועך, עורב שחור בקצה המיטה לוחש "בקרוב ניפגש..." |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.