בחנות הנעליים עמדה ילדה דתיה שלא ידעה במה לבחור. היו איתה
שתי נשים חסרות סבלנות. על הרצפה רבצו נעליים ירקרקות חמודות.
שתי הנשים שהדגישו שהן לא אמא שלה ולכן לא יכולות להגיד לה מה
לעשות, רקעו ברגליים, הקטנה הסתכלה עלי. האשה עם הכובע שאלה אם
הנעליים נוחות, הילדה אמרה שכן, היא רק לא בטוחה שתוכל לרוץ
איתן. זאת עם המטפחת אמרה שהיא לא צריכה לרוץ איתן, בשביל זה
יש נעלי התעמלות. זה נעליים ליום יום. הילדה אמרה אה.

אני באתי לקנות נעליים שחורות, ביקשתי, מדדתי, ואמרתי למוכרת
שאני לוקחת. האשה עם המטפחת אמרה לקטנה - את רואה, יש אנשים
שלא מתלבטים, ואני צחקתי. שלא תבינו אותי לא נכון, אמרתי. זה
לא שאני לא מתלבטת, זה שאת הנעליים האלה מדדתי כבר חמש פעמים
בחמש חנויות שונות, כדי שהמוכרות לא יצחקו עלי ועל הזמן שלוקח
לי לקבל החלטה. חודש וחצי עבר מאז הפעם הראשונה, אני חולמת
עליהן בלילה, אני מדמיינת אותן על הרגל, גם כשגשם נכנס לי
לנעליים האיומות שלי. אני שוקלת את המחיר, ומשווה עם הנעליים
שבחנויות שליד, אני בודקת את הזיכויים שיש לי בארנק, ובסוף,
היום כלומר, החלטתי שהגיע הזמן. ואני לוקחת אותן. הנשים לא רצו
לשמוע, הילדה דווקא כן. האשה עם הכובע שאלה את הילדה מה לא
בסדר, היא אמרה שדווקא הכל בסדר. היא שאלה אם היא אוהבת את
הנעליים, היא אמרה שכן. אז מה הבעיה? אני לא בטוחה שלתמיד.
(כמעט נישקתי אותה). האשה צווחה בקול גבוה שזה לא לתמיד, זה לא
חתונה, זה לשנה או שנתיים. ושאין לה יותר כוח לשטויות האלה,
ואם היא היתה אמא שלה היא היתה נותנת לה סטירה. אני יודעת על
מה היא מדברת הקטנה, זאת החלטה קשה - נעליים.
לא כל שכן, בעל.
שאלתי את המוכרת אם אני יכולה לנעול את החדשות, היא אמרה שכן.
שמתי את הישנות בקופסא ונעלתי את הנוחות נוחות האלה, חיבקתי את
הילדה לפני שיצאתי ואמרתי לה שלא תשים לב לאף אחד ותיקח לעצמה
את כל הזמן שבעולם. הלא-אמהות כעסו. הילדה אמרה בקול שהיא רוצה
לראות את הנעליים הבורדו עם העקב הקטן בחנות שליד. המשלחת
יצאה. אני ריקדתי לי החוצה על נעליי החדשות. לבית ריק מבעל.