מכירים את הימים האלו כשאתם קמים בבוקר ואתם מחייכים,לא בגלל
שהכל ורוד וטוב, כי אתם יודעים שלא הכל הולך חלק - אלא בגלל
שיש לכם כוח להתמודד עם זה?
שמוליק תמיד היה מתעורר ככה. גשם, שמש, חורף, קיץ - שמוליק ידע
טוב טוב עם מי יש לעולם עסק! יש לו הרבה חברים כי הוא מצחיק
ומעניין ובעיקרון,כולם העדיפו לחשוב ששמוליק לא באמת אדיש -
שזאת בסה"כ מסכה ושהוא ממש רגיש עמוק בפנים.
הם טעו כמובן , אבל זאת כבר בעיה שלהם.
בכל אופן,השנים עברו בכיף - שמוליק אפילו התגייס והכיר בצבא
אחלה אנשים, הם היו אלה שהחזיקו את שמוליק חזק בימים שלרצוח את
המפקדת נשמע כמו רעיון ממש הגיוני ונכון. לשמוליק אין חברה, כי
הוא מאמין שמי שצריכה להיות איתו צריכה להיות הטופ שבטופ, לא
בהכרח מבחינת מראה.
"שמוליק... אח... אם כולם היו כמוך " (ככה הוא העדיף לחשוב).
יום אחד שמוליק התעורר בלי חיוך. זה די הדאיג אותו. פתאום הוא
התחיל לקרוא כל מני מאמרים בנושא "בטחון עצמי" ו"אושר" ואיך
להפיק דברים טובים מהתת מודע שלך, איך לא להיות אנוכי ולהנות
מזה ולמה פוזה זה דבר שלילי.
הוא למד שכדאי להיות טוב עם החברה שמסביבך - כי זה יחזור
אלייך, ושתמיד צריך להסתובב עם חיוך (ולא משנה מה אתה מרגיש
בפנים), שאהבה באה אם אתה פותח את הלב ושהכי טוב לדבר על
הכאבים שלך ולשתף אנשים, כי עזרה - לא בושה לבקש.
לאחר חודש שלם שבו שמוליק התעורר ללא חיוך ובעצם קרא את כל
ספרי העזרה העצמית שהוא יכל למצוא - הוא החליט לישם את כל
העצות.
הוא ידע כעת שלהיות רגיש, אמיתי, סולחני, איכפתי ופתוח יעזור
לו להיות אדם יותר טוב. הוא יהיה בוגר יותר, הוא ישיג מישהי
שהיא לא בהכרח משהו אבל לפחות הוא יוכל לחוות את הרגשת
הזוגיות.
הוא יהיה גירסה משופרת של עצמו, החיוך בוודאי ידבוק בו במהרה.
הזמן עבר ואט אט - שמוליק נכנס לדכאון ולא ידע איך לצאת ממנו.
מסתבר שכל ה"אני החדש" הזה גרם לו רק לסבול. הוא הפך לרכיכה של
העולם הזה. "להיות אדם טוב זה בעצם להיות רע לעצמך" הוא חשב.
אז הוא התבודד, כי להיות עם אנשים זה קשה מדי - "כולם דורכים
עליך, בוגדים בך או מחכים להזדמנות לתקוע לך את הסכין בגב".
כמובן שהוא היה מאוד ממורמר ועצבני ואיבד את חבריו בשיטתיות...
הרי איך אפשר להיות חבר של מישהו כל כך עצבני, כל כך חשדן, אחד
שלוקח דברים כל כך קשה ואישי?
"לעזאזל עם העזרה העצמית! לעזאזל עם כל החום והאהבה! אני שונא
את זה! אני שונא את היצור שהפכתי להיות!"
שמוליק התחיל לבכות . "אני לא אדיש... ואני גם מאוד איכפתי...
אבל אני בעיקר, לא אני". |
