כשתשאלו אותה מה קרה שהיא עצובה ושקטה היא תתחמק מלהביט לכם
בעיניים, בטנה תתהפך, הדמעות יזעקו החוצה והיא תגיד לכם עם
חיוך קטן "כלום, הכל בסדר" ותעביר נושא מהר. אם תתרכזו גם תראו
שהמבט שלה הופך למיואש , שחור ומתייסר שזועק לכם "די! עזבו
אותי!". אל תציקו לה כשהיא יושבת לבד ובוהה באוויר. היא רוצה
להיות לבד, היא בכלל לא איתכם, היא רחוקה מכם אלפי קילומטר
פנימה, אל תוך עצמה. רק תחבקו, אולי זה יעזור.
וגם אם תצליחו לגרום לה להפתח אליכם, והיא תנסה להסביר במילים
מגמגמות ודומעות מה עובר עליה, אתם לא תבינו, כי לא קרה לה
כלום. היא לא עברה שום טראומה קשה, שום מקרה נוראי.
החיים שלה שגרתיים וטובים... כלפי חוץ.
אבל כלפי פנים יש מיליון ואחד דברים כואבים, מטרידים, דברים
שגורמים לה להיות במצב בו כל מה שהיא מצליחה לעשות זה לשכב
במיטה ולתת למחשבות לרוץ. היא לא מצליחה לתפקד. והיא לא מצליחה
כבר לחייך. באמת שהיא ניסתה, אבל כל עוד זה לא חיוך מזויף
וקצר, היא
פיזית לא מצליחה לחייך. השרירים מסרבים לפקודת
המח.
עד לפני כמה זמן כל מה שהייתה צריכה זה יד וחיבוק. מאז היא
שקעה עמוק יותר. והיום היא כבר הבינה שאין מי שיתן לה את זה.
היא יכולה להפסיק לקוות כי זה רק פוגע בה יותר כל פעם מחדש.
והיא כבר לא רואה באופק תקופה בה תצליח לחייך בכנות שוב. היא
לא רואה את הסוף של זה. לא כרגע.
מאז שזה התחיל השנאה העצמית שלה רק גוברת. היא רואה הכל שחור,
מבפנים או מבחוץ-זה לא משנה. שחור.
יש מחשבות בה שגורמות לה לצרוח "די!" ולעצום את העיניים. היא
לא שולטת בהן, הן באות כשמתחשק להן להתעלל בה והתמונה בראש
מסרבת להיעלם, חורטת בה חרטה וצמרמורת עמוק יותר ויותר. היא לא
עומדת בזה וגוש הדמעות בגרון כבר מוכן ליריית הפתיחה. התמונה
קשה מידי כדי להתעמק בה. הכאב חזק מידי למרות שכבר עבר זמן.
וכל מה שהיא יכולה לעשות זה לבכות וללחוש "סליחה... אני
מצטערת" ולהיאבק בתמונה- שלא תחדור לראש שוב, כי כבר אי אפשר
להתמודד עם זה.
כשתתפסו אותה מרחפת ולא שייכת לכל הקבוצה סביב, תדעו שקר לה
ושהיא לבד. היא עלתה עליכם. לא תצליחו לעבוד עליה יותר שאכפת
לכם. היא יודעת שאתם סתם מזייפים מבטים אוהבים, אבל זה בסדר.
היא מבינה שככה פועל העולם ושכדאי לה להתחיל להתרגל לקור. היא
מבינה שאין סיבה שבאמת תאהבו אותה ושבאמת יהיה לכם אכפת. זה
בסדר.
אז כואב לה והיא לא מצליחה לחשוב על שום דבר אחר. אבל אם באמת
אכפת לכם, אבל ממש באמת, לא בשביל הנימוס והחובה החברית, אם
באמת באמת אכפת לכם אתם תדעו מתי לחבק ומתי לעזוב. אתם תדעו
איזה מבט שלכם גורם לה להרגיש קטנה ופתטית ואיזה עוזר לה,
אפילו קצת. תבינו, היא לא מתכוונת להיות עצובה כל הזמן ומשביתת
שמחות, תסלחו לה, זה לא בשליטתה. כואב לה.
