ראיתי אותו על החלון. כשחזרנו מבית החולים ואימא דיברה בטלפון
עם החברות שלה. הוא היה קטן כזה וחיוור ורכרוכי. אבל הוא היה
עקשן. הוא חבט את הראש בחלון פעם ועוד פעם כאילו הוא מנסה
לברוח. כאילו הוא מנסה לשבור עם הראש את החלון. או לשבור את
הראש עם החלון. אבל הוא היה כזה קטן וחלוש. ואני חשבתי לעצמי
שאם היה לו מספיק זמן הוא בטח היה מצליח בסוף. אימא אומרת שאין
דבר העומד בפני הרצון. ואני חושב לעצמי כל פעם שהיא אומרת את
זה שזה נכון אבל לא לגמרי. זה תלוי אם יש לך מספיק זמן. או במה
שאתה רוצה.
אבל גם כשהוא נכנס בכל הכוח בחלון עדיין היה בו משהו עדין כזה
ויפה. אימא הייתה אומרת שברירי. אז החלטתי לקחת אותו ולשים
אותו בכיס ולשחרר אותו בבית כי אימא נועלת את החלונות מהצד שלה
כדי שאני לא אשחק איתם ויהרוס אותם. אז הושטתי את היד והכי
בעדינות שאני יכול תפסתי אותו ושמתי בכיס של המכנסיים.
בערב אחרי שצחצחתי שיניים ולקחתי את הכדורים נזכרתי בו והוצאתי
אותו מהכיס. הוא עדיין היה לבן כזה ורכרוכי אבל הוא היה רגוע
ושליו. נראה לי שהוא כבר נרדם.