המחט ביידי.
חופרת במעמקי עורי,
לראשונה הכאב נורא.
לאט, לאט, ככל שמעמיקה
פוסק הרגש.
חופרת וחופרת,
מאבדת תחושה.
הדם מתחיל לבצבץ,
וממשיכה בלא הפסק..
עוצמת את עיניי-
מונעת מעצמי את המראה המזוויע,
אבל לא מפסיקה.
והמחט מלאה דם,
וכל הגועל שבתוכי נשטף החוצה..
עם כל טיפת דם
לוקחת עוד נשימה.
כל שביב מבשרי מזכיר לי עד כמה מחליאה את עצמי,
וכבר לא מסוגלת להביט בזה עוד אז עוצמת את עיניי שוב.
חופרת ומעמיקה בלא הפסק,
בלא רחם.
כדי להרגיש.
העור מתנפח והיד כבר אדומה..
באמת שקשה לה כבר לשאת הכאב.
אני רוצה לבכות אבל לא בגללה.
בגללי.
מנסה להוציא ערך ויוצאות לי אותיות,
הכל כל כך כואב,
כואב מידי.