אמא אני והילדה הקטנה,יצאנו לטייל. הייתה זו שבת שהשמש זרחה
והשמיים היו כחולים ויפים, איזו שבת מדהימה... אבל השבת הזו
נגמר, באסון שבחיים לא אשכח. אמא, אני והילדה הקטנה, שיחקנו
וצחקנו, המון.
הצרחה הזו עדיין מצלצלת באוזניי, אני שומעת אותה כל הזמן...
הילדה הקטנה, ואמא אחריה, שלא הפסיקה לבכות. הילדה הקטנה עם
השיער השחור והעיניים הירוקות, השמלה הורודה עם הנקודות ונעלי
הבובה הלבנות, היא לא אתנו עוד... השניה בה הסיטה אמא את מבטה,
שינתה את חיי כולנו, ואמא האשימה את עצמה כל חייה.
אמא שלי, היא ראתה אותה, את הילדה קטנה , מתרוצצת בבית, היא
שמעה אותה, שרה שירים. אמא שלי... היא בכתה כל הזמן. היא חיפשה
אותה, ברחובות, בבתים, בגנים, בבתי הספר... ולא מצאה.
אבא אמר לי שאמא נסעה לחפש אותה, אבל היא אף פעם לא חזרה,
הייתי שואלת "אבא מתי אמא תחזור?" ובכל פעם אבא היה אומר שאמא
תחזור בקרוב. עם הזמן הפסקתי לשאול, כנראה הבנתי שאמא לא
תחזור. אמא הלכה לחפש את הילדה הקטנה, ולא חזרה?
לא!
אמא לא הלכה לחפש את הילדה הקטנה ולא חזרה, אמא הייתה בבית
משוגעים, שנים... עד שיום אחד, היא התאבדה. אני ידעתי שאמא לא
הלכה לחפש את הילדה הקטנה, אני ידעתי שהיא במקום כלשהו, חיה,
אני הרגשתי אותה, הרגשתי את הכאב שלה... את התסכול, העצב,
ייסורי המצפון שאכלו אותה מבפנים כל השנים האלו , על השניה
שהסיטה את המבט.
אבא היה חייב לספר לי את האמת עכשיו, הרב אמר לו לספר לי את
האמת, אני צריכה לשבת שבעה ואיך אשב על אדם שכל חיי גדלתי בשקר
לגביו?! ואז הוא סיפר, לא שלא ידעתי מהי האמת, אבל רציתי לשמוע
את אבא, וזה כל כך כאב, ראיתי את עינו מתמלאות בדמעות, שמעתי
את הצער בקולו על השקר הגדול הזה, הוא גידל אותי לבד, העניק לי
כל מה שרק יכל כי...
אמא הלכה לחפש את הילדה הקטנה, ולא חזרה!
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.