אם אתם קוראים את המכתב הזה, סימן שאני כבר לא איתכם.
ניסיתי לשרוד בתוך העולם האכזר הזה, לדלג בין כל התקפות הרוע
של הכדור העגול ורשע הזה, אבל אני לא מסוגל יותר.
הנפש הסדוקה שלי תמשיך לה אל הלא נודע המחכה לי בקוצר רוח כבר
יותר מ-22 שנה.
יש יותר מדי דברים שאין לי או כוח או רצון להתמודד איתם, בעיקר
עם עצמי.
חבל לי עלי, אני, יותר מכולם, לא רציתי להגיע למצב הזה. אבל
הנה, דווקא אני הוא זה שנופל ושוקע בתוך הרצון העז הזה לעזוב
ולברוח למקום לא מוכר.

אין צורך לבקש סליחה מאף אחד, הרי גם ככה פתאום כולם יאהבו
אותי ברגע שאני אלך.
אני כבר רואה את זה בבירור, את הדמעות, המילים, והסיפורים
שוברי הלבבות על הילד הקטן והשברירי שנלחם בעולם כדי לשרוד עוד
יום אחד. אני יודע שגם יכעסו עלי, אבל רק מבפנים, מבחוץ אף אחד
לא יראה שהוא כועס.
ההלוויה שלי תהיה גדולה, אני משער שכולם יעשו "כבוד" ויגיעו
לראות איך ארון הקבורה שלי משתלשל לו למטה אל תוך הבור הצפוף
שבו יבלה הגוף הפיזי שלי את שארית חייו.
אישית, אין לי בעיה עם זחלים וכו', אני מקווה שאני אצליח לבנות
לי שם קשרים ידידותיים עם כמה נמלים וזחלים שיאכלו להעביר לי
את הזמן. (דו משמעות, הבנתם?)
בטח גם יבכו כמה אנשים שבאמת אהבו אותי, אבל אני משער שחזק
יותר יבכו האנשים שפשוט אוהבים לבכות בהלוויות.
אפשר לראות אותם בכל הלוויה, הם אלו שלא בדיוק קשורים לבן אדם
הנקבר, הם פשוט אוהבים לבכות!
אתה יכול לזהות אותם מרחוק, הם אלו שבאו עם החבר של החבר של
החבר של הדוד של החבר של האח של הבן דוד של הגיס האבוד מחדרה.
אין להם שום קשר לנקבר. תמיד תזהו אותם לפי שני המיקומים
האהובים עליהם - הכי רחוק שיש, או הכי קרוב שיש. כמובן שתוכלו
לראות אותם מתאחדים ומחבקים אחד את השני, בוכים כאילו אין מחר.

אבל למה? ההשערה שלי היא שהם פשוט בוכים כי הם רואים מישהו אחר
בוכה ושואבים מאותו כוח העצב את הרצון לפרוץ בבכי ולהכנס
לדיכאון, הם מרגישים את החיים של האנשים הקשורים באמת לנקבר,
גם אם זה רק ל10 דקות. אותם אנשים גם אוהבים להגרר לבית כנסת
אחר כך ולשבעה כדי להמשיך את ההצגה הדיכאונית שהם רוצים להציג,
אבל אחרי שבוע הם כבר לא יראו בשטח.

חבל שאין לי את מי לשאול לגבי מה יש אחרי העולם הזה.
הייתי רוצה לדעת אם כדאי עכשיו לעשות את כל הדברים האלה שתמיד
רציתי לעשות ולא עשיתי.
אני בהחלט מקווה שיש להם סיגריות בעולם הבא, יש לי הרגשה שבטח
יש איסור על עישון שם.
זה לא טוב.
ומה עם שתיה? אוכל טוב? מוזיקה טובה? לכתוב מותר שם? יש חוקים
בכלל? יש איזה חוק על ביגוד? יש מכוניות וכבישים? נהגים
גרועים? אולי נהגים גרועים הולכים למקום אחר?
יש בכלל סינון של האנשים והחיות? או שכולם פשוט מגיעים לאותו
מקום? או שלא מגיעים לשום מקום בכלל?

הלהב החדה שאמורה לגמור את החיים האלו שלי כבר מזמן מוכנה כאן
לידי, אני בוהה בה כבר די הרבה זמן.
היא דווקא די יפה. נוצצת כזאת, אני יכול לראות את עצמי
בהשתקפות שלה. אני צריך להתגלח.
אני לא סגור על המיקום המדויק שבו אני צריך לחתוך כדי לעשות את
מירב הנזק. הזמן הוא גם די לחוץ כרגע, כי אם אני לא עושה את זה
עכשיו, אז עדיף כבר לראות בטלוויזיה את הסרט הזה שחיכיתי לראות
אותו כבר כמה זמן.
ואם אני רואה את הסרט, אז אי אפשר בלי פופקורן, וגם זה לוקח
כמה דקות.
אין הגבלת זמן על התאבדות, נכון?
לא יקרה שום דבר אם אני אדחה את זה קצת, אולי אני אזמין לי
פיצה במקום הפופקורן, שמעתי שיש מבצע על פיצה עם פיטריות. למען
האמת, הדף מונח פה לידי, 75ש"ח לפיצה עם פיטריות? שאני אשלם 75
ש"ח בשביל פיצה בזמן שאני יכול פשוט להכין לי פופקורן - למה מי
מת?