פרק 2 - הסיפור של נעמה.

גדלתי בבית נורמאלי, בסביבה יחסית נורמאלית. בית קטן, במושב
שקט לא רחוק מהמרכז, בנוי אבנים אפרפרות של הישוב הישן. גדר
מעץ אכול עובש הקיפה אותו. הכל היה ירוק מסביב. ענפיי העצים,
שהקיפו את ביתנו, נחו להם על הגג והרעש היחיד היה של עלי העצים
או ציוץ הציפורים לפנות ערב.
גדלתי עם אכזבה. אכזבה של הוריי, שרצו עוד ילדים, אכזבה של
הישוב, שלא הצליח להשתקם מהמיתון ואכזבה של המדינה ממנהגיה.
החיים שלי היו בדיוק כמו של כולם, נורמאלים. תינוקת שקטה,
שגדלה להיות ילדה מלאת שמחת חיים. שיחקתי, השתוללתי ונפצעתי
שוב ושוב עד שאימא שלי הייתה צורחת עליי, מקרקעת אותי, סולחת
ואז שוב השתוללתי. אבי היה מביט בי דרך משקפיו העבים ונותן בי
מבט של "תפסיקי להדאיג את אימא". לא היו לי דאגות, רק חלומות.
בערבים הקרים, שהיו יורדים על המושב, הייתי שוכבת במיטתי,
מביטה דרך חלון חדרי על העצים הירוקים - שחורים וחולמת. הייתי
אסטרונאוטית ונלחמתי בחייזרים רעים, שרצו להשתלט על העולם.
מלכתי על ממלכת הצעצועים שלי ביד רמה וכשוטרת נועזת השתלטתי על
פושעים מתוחכמים. עם השנים התבגרתי ואיתי התבגרו חלומותיי.
הייתי פוסעת שעות בין שבילי המושב, חולמת על רוני מהשכבה
מעליי... כשעלי העצים היו מצהיבים הייתי חולמת על הבאת נחת
להוריי וגאווה לאבי וכשהייתה יורדת השמש ונחבאת בין הבתים
הייתי חולמת על מי אהיה כשאהיה גדולה. אהבתי את המושב, אהבתי
את הוריי והייתי בטוחה בעצמי. דבר לא הכין אותי לעתיד שציפה לי
מעבר לפינה.
ואז התחילו כאבי הראש. אימי הייתה מודאגת אך אני ביטלתי את
דאגותיה בהינף יד. טענתי כי זה מהלחץ של הבגרויות האחרונות,
הגיוס הקרב, חיי הלילה מעוטי השינה שלי, רציתי שלא תדאג. היא
הייתה כבר מבוגרת ודאגות רבות התרוצצו במוחה, לא רציתי להקשות
עליה עוד.
"תספרי לצבא. אני רוצה שתהיי קרובה לבית. למה את צריכה את זה?"

לא יכולתי להסביר לה מה זה להיות אאוטסיידרית, האמת, עד אז גם
אני לא ידעתי.
התגייסתי ליחידה מובחרת. אהבתי את התפקיד שלי מאוד והתמסרתי לו
כולי. האקשן, האחריות, המתח שנוצר בחדר המבצעים כאשר המבצעית
בשטח. הכל היה יכול להיות כל כך טוב אילולא אותו יום, שהפך את
חיי על פיהם.
היה זה סוף השבוע וחזרתי הביתה לחמשוש בשעת ערב עמוסת אנשים
מתרוצצים. הייתי כבר לפני השחרור והתרגשתי נורא לחזור הביתה
ולספר לאימא שלי, שהמפקד ביקש ממני לחתום קבע. בתחילה הכל היה
כרגיל, טרמפ מהבסיס, שני אוטובוסים ואני בבית. הגעתי לתחנה
המרכזית וראשי כאב כל כך. הרגשתי כמו פצצה מתקתקת. מחשבה
טיפשית חלפה במוחי - תרחיקי את כולם, את הולכת להתפוצץ. צחקקתי
לעצמי בהיסטריה והמשכתי ללכת. הכל סביבי חשך כאילו אלוהים כיבה
את האור. הייתי חייבת להמשיך אך תחושה קשה החלה לבעבע בתוכי
כמו הר געש לפני התפרצות. התחנה הביתה הייתה מעבר לכביש. עוד
מספר צעדים, תחזיקי מעמד אמרתי לעצמי.
לא ידעתי, שאותו כביש, שחצה ביני לבין התחנה, יחצה באותו יום
ביני לבין העולם...