תמיד קיימתי את מה שהבטחתי,תמיד!
לא יכולתי להתמודד עם המחשבה שיעמוד לצידי מישהו שלא מרוצה
ממשהו שעשיתי למענו, זה לא ייתכן...
"שלא יהייו תלונות" הייתי נוהג לומר בקול דיי ברור ומתבדח לכל
מי שרק עשיתי לו טובה בחיים שלי.
כשהייתי ילד קטן גם הייתי כזה, עקשן לכך שאחרים יהייו מאושרים
ליידי. גם אם זה כאב לי, כמו הפעם ההיא שהלכתי להחזיר כדור של
חבר שלי שעף לשכנים והשכנה יצאה עלי עם מטאטא ,כן...תמיד
קיימתי את מה שהבטחתי.
כשהתבגרתי כבר הגעתי למצבים מורכבים יותר שבהם החברים שלי היו
זקוקים לתמיכה קצת יותר מופשטת. ותמיד,תמיד הייתי שם בשבילם.
הם ידעו שהם יכולים לפנות אלי בכל שאלה, שאני מעין כותל מערבי
לכולם. וזה לא הפריע לי בגרוש,נהניתי מזה וזה עשה אותי מאושר.
כשאני חושב על זה בתיכון הבטחתי הכי הרבה וקיימתי הכי
הרבה,ותמיד עם חיוך.
אני זוכר איך ניגשת אלי וסיפרת לי שהחבר שלך זרק אותך אתמול
בלילה ובכית, ואני נתתי לך את הכתף שלי שתבכי, שתבכי כמו שלא
בכית מאז שהיית בגן של דפנה ונפל לך הארטיק. והייתי שם בשבילך
ונהניתי מכל רגע.
והדמעות שלך עשו כתמים יפים וכואבים על החולצה שלי
(שדרך אגב לא כיבסתי עד היום). ואני זוכר איך שמחתי ביום ההוא
שהחבר הכי טוב שלי נתן לי לקיים לו הבטחה שנתתי לו עוד
ביסודי,שאני אשיג לו את האופניים בי אמ אקס ראלי כמו שהוא
רצה...(אפילו שזאת הייתה רק תמונה שלהם) אני את שלי עשיתי.

העונה האהובה עלי הייתה החורף,חבל שהיא נהפכה כל כך מהר לתקופה
פחות טובה שלי....
אני זוכר שהקשבתי לחדשות בערוץ שתיים וחשבתי לי על איזה אדיר
זה יהייה אם ירד איזה מבול ממסטל כזה שירטיב קצת את הגינה
היבשה הזאת שלי,ואולי יצאו בה כמה פרחים.
הירהרתי על כל האנשים שאני מכיר,וזה העלה לי חיוך.
קמתי מהכיסא ההוא שכל כך אהבתי לשבת עליו והתמתחתי התמתחות
משחררת. אמרתי לאחותי הקטנה שאני יוצא עם האוטו לבקר כמה חברים
שגרים פה בישוב קרוב. אחותי השיבה בחיוב ואני יצאתי לי לדרכי.
בדרך לאוטו הרגשתי שהתחיל לטפטף והתפרסה בליבי תחושה
מרגשת.נכנסתי לרכב כולי רגוע ומאושר והדלקתי את הרדיו והזזתי
לתדר האהוב עלי גלגל"צ, כי הוא הזכיר לי את הימים בהם שירתתי
בח"יר וזה עשה לי טוב להזכר שוב בכל החברה מהבסיס וכל אלה
שעשיתי במקומם שמירות העיקר שיהייו שמחים.
הדלקתי את המנוע של הפיאט פונטו מודל ישן מידי והתחלתי לנהוג.
הטיפטוף התחזק אז הפעלתי את הווישרים והדבר עורר בי צורך עז
להרהר בדבריו של דני רופ שאשכרה צדק בתחזית,
והמים עשו לי טוב,טוב מאד הם עשו לי.
אני אותתי שאני פונה שמאלה בצומת ההיא, ולא הייתה תנועה על
הכביש ההוא למרחק של קילומטרים,אז לקחתי את הפנייה ההיא.
למה לקחתי את הפנייה ההיא....
המשאית ההיא מעכה אותי כמו פרפר על השימשה הקדמית,היא הגיחה
משום מקום. מתוך הטיפות האלה של הגשם שכל כך רציתי פילחה
בצפירה מחרישת אוזניים את הגלגל"צ שלי , אוף! ממש מעצבן.
זה לא כאב כמו שבד"כ כלל חושבים, בהתחלה כן...אבל אח"כ כבר
לא.ואני מוכרח להודות שאני מאוכזב למדי.
כי כשהסתכלתי מלמעלה על אותם האנשים שבאו להפרד ממני בפעם
האחרונה...הייתי מאוכזב...
כי הבנתי בעצם שלא משנה מה תעשה או תבטיח בכל החיים שלך,מספר
האנשים שיגיעו להלוויה שלך יהייה תלוי במזג האוויר.
וירד גשם...הרבה ממנו...
אז למה צדקת דני רופ?
הפעם לא יכולת לטעות בתחזית?