אני יכולה להישבע שאם היה לי את האומץ כבר הייתי מורידה לך
איזה סטירה. חלילה, לא "כעונש" על משהו שעשית והרי כולנו טועים
לפעמים.. אלא על המצב שהכנסת אותי אליו. לכעס, לחוסר אונים הזה
שלא עוזב אותי בגללך.
באמת שרציתי להשלים איתך. באמת שהיית חשוב לי. באמת שהייתי
מוכנה לסלוח על הכל. נשברתי באותו יום שישי. גיליתי לך עוד
חולשה שלי; אתה. הייתי בטוחה שתתרכך הלוא האשמה לא נופלת כאן
עליי בלבד, היא מתחלקת בין שנינו.
מה שאמרת לי באותו יום... דברים שאני אף פעם לא אשכח.
איך שגרמת לי לבכות.
ההחלטות שהייתי צריכה לקבל בגללך.
באמת שכבר כמה זמן אני מנסה להבין איך כל זה קרה. והייתי שמחה
לקבל כמה תשובות. היום אני יודעת שזה משהו שאף פעם לא יקרה...
תשובות. אני מצטערת שאני לא מעלה גם את הצד שלך, אני פשוט לא
יודעת מהו. אני רק זוכרת את עצמי עומדת מול מראה. בוכה. מתאפרת
כדי שלא יוכלו להבחין בדמעות שעד לפני רגע הציפו אותי ופסקו
לרגע.
לצערי, ההפסקה הזו לא נמשכת יותר מידי זמן.
ביני לבין עצמי אני תוהה מה יקרה כשאני אראה אותך ואני יודעת
שאני מעדיפה לא לצאת או להגיע לבצפר, העיקר שלא להיתקל בך. אני
חושבת שאפילו הידיד הכי טוב שלי לא הצליח לגרום לי להרגיש ככה.
מין הרגשה כזאת שמסרבת להיעלם. כמו חור שנפער במרכז הבטן. כמו
לילה ללא שינה. מין הרגשה כזאת שאני לא יודעת להסביר. תחושת
ריקנות מהולה בכעס.


העיניים כבר שורפות לי מהדמעות ואני יודעת שאני יעבור תחקיר
ברגע שאני אצא מהחדר.
אם רק הייתי יכולה להבין מה עובר לך בראש....

"לא בוכה, אין כבר דמעות להרטיב
מדברת עם מי שמסכים להקשיב
הולכת בגשם, בין חצות לשלוש
ולא יודעת מה עובר לך בראש..."
(שלמה ארצי)