שלום יומן יקר.
וואו, כבר שישה חודשים כבר לא כתבתי. אני לא יודע מה קרה שאני
כותב עכשיו.

רק לפני כחודש, אגב, הבנתי שאותו דף בבמה שנקרא "יומן יקר" הוא
בעצם אחד מאותם בלוגים שאני מתעב. טוב נו.

ת'אמת, יש לי יותר מדבר אחד לכתוב עליו. בתור התחלה, היה לי
לפני חודשיים מקרה עצוב, בו חבר שלי, אדם שהכרתי, למרות שלא
הייתי קרוב אליו מדי (או לא קרוב מספיק), התאבד בירייה. קשה לי
להבין מה גורם לבן-אדם לקטוע לעצמו את חוט החיים.

המתנה הכי גדולה שאדם קיבל בגן-עדן לא היתה התפוח ולא היתה
חווה. בטוח לא היתה חווה. המתנה הכי גדולה שהוא קיבל היתה
הזכות לחיות. החיים שלנו זה הדבר הכי חשוב שיש לנו ואנשים
מייחסים לפעמים חשיבות גדולה מדי לדברים שקורים באותה תקופת
חיים, שהם מתעלמים מהחיים עצמם ולעתים אף קוטעים אותם.

זה היה יום או יומיים אחרי שהוא התאבד, כשהבנתי שאותו נער שהיה
רשום עליו בעיתון היה אותו אחד שאני הכרתי ושזהו. הוא כבר לא
ידבר עוד.
יהי זכרו ברוך.

בדידות. אותו רגש נוראי שאין שני לו. אני לבד, יומן. לא בודד.
אבל אני מתחיל להרגיש מוזר. למה? אני מרגיש מוזר, כי אין לי
חברה. אין לי, לא הייתה לי, ובעתיד הקרוב כנראה שגם לא תהיה
לי. יומן, אני לא נראה רע מדי, אני לא מפליץ בציבור ואין לי
יותר מדי שלדים בארון או בטחון עצמי מופרז (אם כבר אז נמוך,
אבל לא מדי.)

אני עדיין לבד. זה קשה, הלהיות לבד הזה. יוצא שאני כותב דברים
במקום להגיד אותם ואני מחניק רגשות במקום לבטא אותן.

חוץ מזה, יומן, אני מרגיש מוזר. אני גר עם עוד כמה אנשים ואין
לי מושג קל שבקלים מה הם חושבים עלי בתור בן-אדם, בתור חבר.
מכל מה שאני יודע, יכול להיות שהם מדברים איתי רק מתוך הכרח.
אני כבר לא יודע מה לחשוב על עצמי.

אני לא מבקש רחמים. גם אם החברים שלי יגידו לי פתאום שאני חרא
בן אדם זה לא יקלקל לי את המצב-רוח יותר מדי. אבל אני עדיין
מרגיש מוזר.

אני לא יודע מי הולך לקרוא את הדף הזה, ולהגיד את האמת יומן,
זה כבר לא ממש מעניין אותי. אבל למי שיקרא אותו - אל תתייחסו
יותר מדי ברצינות לדברים שקורים בחיים. אם חברה שלכם עוזבת
אתכם, תמשיכו הלאה. אם מישהו קרוב מת, תמשיכו הלאה. אם אתם
מרגישים בזבל, תרימו את עצמכם ותמשיכו הלאה. אני לא אומר שלא
תהיו עצובים, אבל אל תתנו לעצמכם להתדרדר, במיוחד לא למעשים
דראסטיים ובמיוחד לא לכאלה שלא תוכלו להחזיר אחורה.

נתראה כשנתראה, אני.