הרוח נשבה בחוזקה, והצליחה להחליף את הדף הבא בספר. נוגה תפסה
את הספר בידה השנייה והחזירה חזרה לעמוד הקודם. תמיד הייתה לה
איזו הרגשה שהרוח משחקת איתה, מעין משחק פרטי של שתיהן, בו
הרוח מאיצה בה לסיים את הפסקה ולעבור הלאה. היא החזיקה את הספר
ביד אחד והביטה למעלה. השמיים היו זרועי כוכבים, הלילה במיטבו,
חשבה לעצמה.
היא התרוממה והתיישבה והניחה את הספר הפוך. היא חיפשה את הירח
מסביב, עד שראתה משהו מאיר מעבר לבניין. היא זזה הצידה והוא
נגלה לה במלוא זוהרו: גדול, צהוב ומלא מכתשים. הוא נראה כל כך
קרוב, כאילו הוא עומד להתרסק לתוך המבנה הישן והנטוש שהסתיר
אותו.
היא נאנחה ובהתה בו עוד קצת. אם רק פעם אחת היא הייתה יכולה
לחלוק את הרגע הזה עם מישהו. כל אחד. בראשה היא ידעה בדיוק עם
מי היא רוצה לחלוק את הרגע הזה, אבל ידעה שזה לא אפשרי. אבל רק
פעם אחת קטנה, מה היא כבר מבקשת?

היא הביטה על הספר. הוא כבר היה צהוב, שוליים מקומטים, כתמי
קפה פה ושם. היא כבר קראה אותו עשרות פעמים ובכל זאת לא יכולה
הייתה להפסיק.
היא קמה וצעדה מסביב, ראשה מושפל לרצפה, התלתלים הקטנים נוגעים
בלחייה, מביטה בכפות הרגליים היחפות צועדות על הרצפה הקרה. היא
הרימה את ראשה ושילבה את הידיים על החזה. היא הביטה קדימה,
לבניינים הרחוקים המוארים. היא תמיד אהבה להסתכל על הבניינים
שאף אחד לא מסתכל עליהם ולתהות מי גר שם ומה הוא עושה באותו
רגע.
לפתע היא הרגישה כאב חד ברגלה. היא קפצה אחורנית וגילתה שדרכה
על שברי זכוכית של בקבוק בירה ישן. "שיט", היא סיננה מבעד
לשפתיה וצלעה בחזרה למקום בו ישבה.
היא חיטטה בתיק הישן והאפור שלה ונזכרה שהשתמשה בפלסטר האחרון
שהיה לה. היא שלפה פיסת נייר טואלט שמצאה ולחצה על החתך
בזהירות.
היא שמעה רעשים מאחוריה.
"דולי? זו את?" היא קראה מבלי לסובב את ראשה. עדיין רחשים.
"דולי?" קראה שוב והסתובבה. היא ציפתה לראות את הכלבה הזקנה
והמרופטת, אך ממולה היא ראתה זוג רגליים בנעלים שחורות ומעיל
שחור שנגרר על הרצפה. היא לא הייתה צריכה יותר מזה כדי לדעת מי
זה.

"נמרוד? מה אתה עושה פה?"
הוא הביט בה בעיניו הירוקות הגדולות, במבט שלו שהוא ידע שהיא
אוהבת והיא שנאה אותו על כך. הוא התכופף וכרע על ברך אחת.
"את בסדר?" הוא שאל ונגע בידה.
"כן", ענתה בחדות והסתובבה. "איך ידעת שאני פה?"
הוא התיישב מאחוריה, כשגבה עדיין מופנה אליו. "אני מכיר אותך,
אני יודע שאת אוהבת לבוא לפה ולקרוא בשקט, שקט שאין לך אף פעם
בבית". שניהם העיפו מבט אל הספר.
"אתה לא מכיר אותי בכלל", היא סיננה.
"אז אולי תעזרי לי להכיר אותך?" שאל.
היא שתקה. נייר הטואלט כבר היה ספוג בדם אבל היא המשיכה להחזיק
אותו.
היא הרגישה את ידו מלטפת את צווארה ועוברה על גבה. צמרמורת
עברה בה. אותו המגע הישן שאהבה, שהשתוקקה אליו. היא נשכה את
שפתה. היא ניסתה להיזכר בכל הדברים שהיו בו שעיצבנו אותה,
שפגעו בה, אבל באותו רגע לא הצליחה לחשוב על כלום. הוא חיבק
אותה ומשך אותה אליו בעדינות. היא הרגישה איך היא שוב מתמכרת
למגע שלו, המגע שאף גבר אחר לא הצליח לגרום לה להרגיש. היא
נשענה עליו באיטיות בחזרה, כשהוא הניח את ראשו על כתפה.
"התגעגעתי אלייך", הוא לחש לה.
"התגעגעת אליי או לגוף שלי?" היא ירתה בחזרה.
הוא ליטף את ידה ונישק אותה.
"אלייך", הוא ענה.
היא כל כך רצתה לעשות משהו לא אופייני לה, להתנגד אליו, לקום
ולהפתיע אותו ולהגיד לו שהיא לא חושבת שזה רעיון טוב, שיעצור,
שיפסיק!
אבל היא ידעה שהיא רוצה אותו בדיוק כמו שהוא רצה אותה.
היא לא אמרה מילה, רק הרגישה את נשימותיו מעבר לכתפה.
הרוח הפסיקה לנשוב פתאום, היא הרגישה איך האוויר מסביבה,
מסביב שניהם עומד. היא הייתה בטוחה שהרגישה לכמה שניות את הלב
שלו.
היא העיפה תלתל סורר מהמצח ותוך כדי כך הוא התקרב מעט אליה.
עכשיו היא הרגישה אותו נושם ליד הלחי שלה.
הוא העביר אצבע על שפתה.
היא הריחה את הריח שלו, הריח המיוחד שלו. היא יכולה לזהות אותו
בכל מקום. הריח שהיה פעם גם שלה. הריח שלו שהייתה מריחה על
גופה.
היא לא עמדה בזה יותר ונישקה אותו.
היא הרגישה איך כל גופה התמלא באותו גל חום מוכר, החום
שהתגעגעה אליו נורא. היא לא ידעה כמה זמן הם ישבו ככה חבוקים,
אבל היא רק קיוותה שהרגע הזה לא יגמר אף פעם.
לפתע הרגישה משהו רטוב נוחת על ידה, ואח"כ על רגלה. כמה שניות
לאחר מכן, שניהם כבר היו רטובים מכף רגל ועד ראש. היא חייכה.
לשנייה אחת בחיים, היא הרגישה מאושרת. הוא לא הפסיק לחבק אותה
במשך כל הזמן הזה, לחבק וללטף את ידה, לנשק ברכות את צווארה.
"אני שונאת אותך", לחשה לו.
הוא בתגובה רק הביט בה. הוא העביר את ידו בשערה במחווה חסרת
אונים.
היא ידעה שבכל רגע הוא יקום וילך. יעזוב. כמו תמיד. הרגע
יחלוף.
וכמו תמיד, היא תישאר לבד, רק עם הזיכרון החמוץ מתוק בראש, לא
נותן לה רגע של ריכוז או מנוחה, כאילו רק דמיינה אותו בראשה,
לא היה מעולם. רק פעם אחת הייתה רוצה להישאר איתו לילה שלם,
יותר מכמה שעות, להרגיש שהוא באמת שלה, אשליה אחת מתוקה.
"אל תלך", היא לחשה לו.
"את יודעת שאני חייב", הוא ענה לה ונישק את צווארה שוב.

דמעות החלו לרדת במורד לחייה והשתלבו עם טיפות הגשם שניתכו על
פניה. היא עצמה את עיניה.