אני זוכרת שישבתי והתעמקתי רק בזה. גרגיר לגרגיר. כאילו בוחנת
אותם, מצפה לראות משהו חשוד ולהתחרט.
אני חייבת להודות שזה היה קצת מפחיד-אולי מפחיד זאת לא המילה
הנכונה אלא מלחיץ? כן. נלחצתי, נבהלתי. אני יושבת מול האבקה
הלבנה הזאת, בוהה בגרגיר אחד שנפלט מהשורה הכל כך מסודרת הזאת
ובראש מתרוצצות להן אלפי מחשבות; מה יגידו ההורים שלי, איך
חברים שלי יחשבו? מה יקרה אם אח שלי יגלה...? אבל המחשבה שהכי
מטרידה אותי היא ללא ספק מה אני חושבת על עצמי?
ומהמחשבה הזאת הכי נבהלתי.
בדיעבד, האקסטה הזאת הייתה הדבר הכי טוב שעשיתי. לא נגעתי בשום
דבר אחרי האקסטה הזאת. כלום. אפילו לא קצת גראס. היא פתחה לי
את העיניים.
רק חיכיתי לרגע שאני אתחיל לפחד מעצמי, והנה, הוא הגיע. חיכיתי
לרגע הזה כמו אוויר לנשימה. רק כדי שאני אוכל להפסיק לגעת בחרא
הזה.
אני יושבת מול אבקה לבנה שפעם הייתה כדור. מחכה לרגע הנכון
להסניף.
המחשבות עוזבות אותי לרגע ואני מנצלת את הזמן כדי
להתחיל.משתהה. עוצרת לרגע כדי לחשוב איך אני מעדיפה לקחת את
זה? מהאצבע או ישר מהמשטח שזה עליו. מנסה להחליט מהר, לפני
שהמחשבות הטורדניות ישתלטו עליי בשנית. אוזרת אומץ, מתקרבת
לכיסא- מקרבת את האף.
מסניפה.
ואוו האף שורף שזה מדאיג אבל זה מרגיש טוב. שואפת את כל החומר
פנימה עכשיו אני חייבת לנוח קצת לפני שהאף שלי יעלה באש. פאק,
ההסנפה  הזאת זה משהו. אני לאט לאט מבינה שהכאב הוא חלק
מהעניין. מחכה עוד שניה ומקרבת את הנחיר השני. מסניפה את מה
שנשאר.
נשענת על המיטה, יודעת לא לחכות שזה יגיע. זה כבר יפתיע אותי
לבד.
אף פעם לא חשבתי שאני, אני, הילדה הטובה של אבא, זאת שסיגריות
היו בשבילה ביג דיל פעם, תשב ותסניף אקסטות.
וואלה,איך שדברים משתנים...
אני נשענת על המיטה, מעשנת סיגריה ומחכה שמשהו יקרה. משום מה
אנחנו מתחילים לדבר ואני מרגישה שאני לא מסוגלת להפסיק. אנחנו
מדברים, ופעם ראשונה שאנחנו באמת אומרים הכל, שואלים, עונים,
חושבים. הכל. עכשיו אני כבר יודעת מה טוב באקסטה.
אתה מתמודד עם האמת.
דיי, מכאן, כבר אין לאן לברוח...