אני עומדת בחלל הלבן והריק שכולו רק טוב. אין פה איש מלבדי,
ולא נשמע שום צליל מלבד נשימותיי. הכל נראה כל כך טהור ונקי,
כאילו זה עתה נברא. אני כל כך שייכת לפה, כאילו נולדתי פה,
כאילו היה זה ביתי מאז ומתמיד. ולפתע, כל צרותיי נשכחות ממני.
הכל זורם הלאה.
אני נשכבת על הרצפה הקרירה בידיעה שאין לי למה לצפות. אני
אינני מחכה לכלום. כל כך טוב לי פה, כל כך מושלם. כל כך מושלם
עד שאני פשוט נרדמת. אני חולמת על צבע, חולמת על כוכבים ועל
שמיים, חולמת על טוב ואהבה. כל כך הרבה טוב ואהבה ממלאים אותי.

ידך החמה נוגעת בכתפי ומנערת אותי מהשינה הערבה. אני פותחת את
עיניי אט אט ואתה, נסיך, מתגלה לפניי. עינייך ירוקות כל כך
ועורך צחור וחלק. אני נרתעת ממך ומזדלחת במהירות לאחור. מימיי
לא ראיתי יצור יפה כמוך ואינני מכירה אותך בכלל, אך משום מה
נוצר בי הרושם כי אתה מכיר אותי כבר שנים. אנחנו נמצאים במרחק
צעדים ספורים. אתה מביט בי במבט מלא הבנה ובזווית פיך הקטן
נמתח חיוך. משהו במבטך לא אמיתי. משהו מזוייף, משהו מפחיד. אתה
מרים את ידך מושיט אותי אליי, "בואי, תצטרפי", אתה אומר.
כבר הבנתי מי אתה. כבר הבנתי למי אתה שייך, כבר הבנתי מי שלח
אותך ומה אתה רוצה ממני. אתה שייך אליהם.
אני קמה על רגליי ומתחילה לרוץ רחוק ממך. המרחב הלבן והאין
סופי לא נותן לי אפשרות לברוח . לאן שלא אפנה תראה אותי. אין
לי היכן להתחבא מפנייך. אתה צוחק צחוק רשע. צחוק מתגלגל, מנצח.
סוף סוף חושף את פרצופך האמיתי והנורא. המסכה יורדת מפנייך,
אני רואה מי אתה באמת.  לפתע צצים בכל מקום יצורים שנראים
כמוך. אתם מקיפים אותי במעגל עצום וחוסמים כל פרצה אפשרית.
"מה אתם רוצים ממני?" אני שואלת בפחד.
"שתצטרפי אלינו, שתפסיקי לברוח", אתה עונה וכולם מהנהנים בראשם
כאות הסכמה. לכולכם יש אותן פנים נוראיות, לכולכם אותו מבט
ריקני בעיניים. אני נופלת על הרצפה. חסרת כוחות נגדכם. יצרתם
שדה כוח בלתי נראה סביבי. אין לי איך לברוח, אין לי מאיפה, אין
לי לאן.
"לעולם לא", אני לוחשת בשקט. "לעולם לא!" אני צועקת אליכם.
ראשי שמוט לרצפה, מסתירה אותו מפניכם, שלא תכשפו אותי באותה
קללה ארורה בה קוללתם. אתה שואל אותי למה, למה אני לא מוכנה
להצטרף אליכם. למה אני שונאת אתכם כל כך.
אני מרימה את ראשי אליכם. מישירה מבטי. לפתע אתם נראים לי כל
כך חלשים לעומתי. כל כך נחותים ועלובים.
"האם הבטם בעצמכם במראה?" אני שואלת. תמוהים.
"האם אי פעם הבנתם עד כמה אתם נחותים באמת?
עד כמה אתם עלובים, חסרי אונים, כמה אתם קטנים לעומת הטבע? כמה
אתם מתיימרים להיות גזע עליון, כמה אתם משקרים לכולם. כמה אתם
משקרים לעצמכם.
איך אפילו שהטוב שבטובים שבניכם ישקר ויבגוד עבור בצע הכסף,
עבור תענוגות המין, ואיך שהיפה והחכמה תרמוס כל דבר בשביל
להשיג את מבוקשה?
איך אפילו ילד, כה טהור ותמים, כבר יודע שנאה מהי ומהו כאב
המלחמה.
איך חיללתם את כבודכם, את כבוד הגוף שלכם, איך מיסחרתם אותו.
איך לקחתם מתנה כה נפלאה כמו המוזיקה והפכתם אותה למכונת
דולרים?
האם אי פעם ראיתם כמה אתם צבועים, כמה אתם מגעילים, כמה אתם
נחותים מכולם, כמה אתם לא שווים דבר, כמה ערכם פעוט?" אני
אומרת. אתם צוחקים צחוק מתנשא. כאילו סיפרתי לכם בדיחה מצחיקה,
כאילו לא שמעתם אותי. כאילו לא קלטתם את משמעות הדברים זה עתה
אמרתי לכם. כאילו הבנתם ואתם לא רוצים להפנים.
אני מבחינה בפתח צר שנוצר במעגל, אוספת את כל כוחותיי ורצה
לעברו במהירות. זהו, אני בחוץ. אני חופשיה. אני רצה כל כך מהר,
כל כך רחוק מכם. וכשנדמה לי שכבר הגעתי רחוק דיו בשביל לשבת
לנוח, שוב אני מוצאת עצמי כלואה בניכם.
אני נכנעת.

מוקדש לכם, יצורים.