אני באמת לא מבינה, אני באמת לא מבינה למה זה מגיע לי, לא
עשיתי שום דבר רע, אני בנאדם יחסית טוב, באמת.

אני יושבת ומנסה לחשוב מה עשיתי שמגיע לי יחס כזה, למה, כי
התגייסתי לצה"ל אז זאת סיבה טובה להתייחס אלי ככה?!
אני לא טירונית, אני סדירניקית שמשקיעה את כל מה שהיא יכולה
בשביל העבודה הזאת.

וכל מה שאני מקבלת בפרצוף זה בוז אחד גדול.
כאילו הוא אומר לי, "עבדת?! יופי אני שמח, עכשיו אני ארק לך
בפנים."

אז נכון, אתה כמה דרגות מעלי, אבל אתה בנאדם ואני בת אדם.
איך היית מרגיש עם בעוד כמה שנים כשהבנות שלך יהיו גדולות גם
המפקד שלהן יגרום להן לקום כל בוקר בוכות ולהתחנן ליום שאולי
יעברו תאונת דרכים, שאולי יקרה איזה שהוא אסון והן לא יצטרכו
לחזור כל שבוע מחדש לזוועה הזאת?

אז זה מה שאני עוברת.
אני מרגישה שאתה מתייחס אלי כמו אל כלב.
שאני מצטערת אבל לכלב רחוב הייתי מתייחסת יותר טוב.
אני מצטערת שאני אולי לא עושה את העבודה שלי כמו שצריך או כמו
שאתה רוצה, אני מצטערת שאני לא "מלקקת" לך כמו שאר האנשים כי
אני עומדת על שלי. מצטערת שאני רבה אתך לפעמים. ואני מצטערת
שאני אני. כי זה מה שאתה גורם לי לעשות, להצטער שאני קיימת...
אתה.
בנאדם שכל החיים שלו בצבא. בצה"ל, המקום המבויש הזה.
בן 35 וסך הכל רס"מ.
אני בטוחה שאם מישהו היה יודע איך אתה מתנהג אלי הוא לא היה
נותן לך להישאר בצה"ל.
בעבודה ה"מכובדת" הזאת.

אז שוב, מצטערת. אבל היום ה- 3 לינואר 2004.
וזאת ההחלטה הראשונה שלי לשנה החדשה, אני לא חוזרת לבסיס,
מבחינתי לשבת את מה שנשאר לי בכלא. והכל אבל על הכל. אתה יכול
להודות לעצמך. להגיד כן. אני גרמתי למישהי בת 20 להעדיף כלא על
שירות נורמאלי.
תודה.

ניצן.