"נו מה קרה?", שאלתי אותו שוב, "תגיד את זה כבר!"
הוא שבר שתיקה בגמגומים קלים שרק עצבנו אותי עוד יותר.
"אתה לא נמשך אליי כבר - תגיד את זה וזהו - אני לא אכעס!"
עיניו נפערו, הוא המשיך במבט חסר מילים.
"אבל אחר כך אל תגיד שאתה אוהב אותי!" אמרתי סוף סוף את מה
שחשבתי במשך זמן רב, "לפחות לא כמו שאני רוצה שתאהב" הבהרתי את
כוונותי.
עיניי נעשו לחות ולא רציתי שהוא ישים לב לכך אז סובבתי אליו את
גבי, לקחתי את תיקי והתכוננתי לצאת מהחדר.
כשהייתי במרחק צעד מדלת החדר הוא שם לב שבכוונתי ללכת ובתגובה
הוא תפס אותי וחיבק אותי בחזקה,
ניסיתי להאבק באחיזתו אך הוא היה חזק ממני ובסופו של דבר זרם
של דמעות פרץ מעיניי ונכנעתי לחיבוק שלו.
כמו תמיד הדמעות מנצחות אותי בסופו של דבר.
זמן מה עמדנו ככה, כשאני בוכה בדממה והוא מחבק אותי ומדיי פעם
מלטף ברכות.
"אני מצטער", הוא לחש,
"אין לך על מה. זאת לא אשמתך. אני מבינה אותך."
אמרתי והרגשתי גרוע אפילו יותר, משום שבאמת הבנתי אותו.
לעולם לא הבנתי את האהבה שלו כלפי וכרגע, כשהיא נעלמה, בפעם
הראשונה, הבנתי אותו.
"טוב אני צריכה כבר ללכת, אני אדבר איתך כבר. לילה טוב" אמרתי
אחרי כמה דקות, כשכבר נרגעתי.
"לילה טוב. אני אתקשר אלייך מחר".
יצאתי החוצה לאוויר הקריר.

זאת היתה שעת ערב קלה ביום סתוי,
הימים האלו שרוצים לשאוף כמה שיותר אויר כי הוא מרענן ומעורר,
מהימים האלו שתמיד נתנו לי הרגשה חופשייה ומאושרת,
מסתחררת מהאויר שנכנס לריאותי.
יום מנוגד לגמרי למקרה, כאילו הגורל השתנה וזז ממסלולו.
לא היה לי מצב רוח למזג אויר כזה, ריאותי לא היו מוכנות לאויר
שחיכה להן בחוץ.
לקחתי נשימה עמוקה והמשכתי הלאה
לבד.

ישן נושן ומתחדש
כמה ישן? מינואר 2004...
עבר עריכה ושיפוצים...
למה זה פה? כי זה אמיתי גם להיום,
סיטואציה אחרת, אנשים אחרים אבל הגלגל מסתובב והחיים נמשכים.
סיפורים חוזרים, אנשים מתחלפים.

ינואר 2006
עדן.