מנסה לחבר חלקים לא קשורים, אולי אצליח להבין באיזושהי דרך למה
זה קורה לי כל פעם.
אני חושבת, אולי הוחלט שאהיה גרסת 2004 של הברווזון המכוער,
קלאסיקות לעולם לא מרפות. רק שזאת לא מובילה לסופה של
האמיתית.
אם רק ההרהורים היו מובילים אותי לאיזה מקום, אפילו שיהיה
מאיים ולא סימפטי, לפחות אבין מאיפה זה בא.
מתחילה לחשוב שככה צריך להיות, מדחיקה את כל האושר שעלול היה
אי פעם להיות טמון בי, בדרך כלשהי, כנראה שאולי לא.
אולי לא ככה צריך להיות אצלי, אני שונה, אני אחרת, אני לא
ראויה.
רגעי האושר המזויפים שלי אולי לפעמים קצת מצליחים לשכנע אבל
מבפנים הכל כל-כך מתפורר ולא יציב בשיט.
סטטוס קוו מאולץ ולא רצוי ואני? אני לא יודעת בדיוק איך אני
יוצאת מזה, אולי אין דרך, כנראה אין דרך.
לנצח, בבדידות.