ההרגשה של משהו נעצר, ההרגשה שהכול לא שייך למקום אך כבר נימצא
איפה שהוא צריך להיות. מצד אחד זה מפיח תקוות של "הנה, עכשיו
הכל בסדר ואין לנו מה עוד לדאוג". אך מצד שני עולה המחשבה של
"מה יש עוד לעשות, זהו הסוף, אין שינוי, דברים חוזרים על עצמם,
אני שונא את השגרה הזאתי!". אך יש גם את האדישות.
בלתי ניתן להתעורר מהשעון המעורר, קשה לקום אפילו שעירניים
וצריכים אפילו לשירותים. העולם יתהפך מצידנו אך... האם זה ישנה
משהו?
חוקי הגרביטציה מעולם לא השתנו, ולא נתחיל לרחף אפילו אם נשכח
אותם לאיזה יומיים או שנתיים, אז למה נשכח שאנחנו זה אנחנו אם
לא נאכל יומיים שלוש.? זו בטח בדיחה 'מצחיקה' במיוחד של
התת-מודע שלי שהחליט לנקום במודע.. לאחר דיכוי של שנים, אולי
סוף כל סוף ניתן להוכיח שהתת-מודע הוא פשוט חציו של המודע
שאיננו רוצים להכיר בו. אחרי כל אותן שנים ארוכות ומשעממות,
אחרי כל אתן שנים מטורפות ומוזרות, הכול מסתכם בשלושה חודשים
אומללים... זה מצחיק איך שחושבים על הכל בצורה שונה כשלבסוף
מבינים מה היה באמת ומה באמת אבד לנו לבלי שוב...
הרצונות האמיתיים שלנו כל הזמן מתחלפים, גורמים להווצרות דמעות
כפולי  רגשות אשר זולגות לעבר הריצפה שעליה אנחנו עומדים.
החלומות משתנים לחרטות בעינף של רגע ללא הרף, כי מגלים דברים
אשר לא ידענו קודם לכן. אולי זו המשמעו של להלחם בעולם ובעצמנו
אנו...
ואולי זו המשמעות האמיתית שלי לומר "מעל לכל אני בנאדם!"