באיזה יום חמישי אחד, נכנסתי לחדר האוכל בבסיס, לקחתי מגש,
צלחת וסכו"ם, והתחלתי לקחת לי אוכל. וככה, כשאני עומד ולוקח
אוכל, שמעתי את חיים, אחד הנגדים של המטבח, אומר :
"חבר'ה, כל אחד לוקח קרמבו אחד, משאיר גם לחבר שלו." הוא
התכוון כמובן, לאותם האנשים שלקחו שניים ושלושה קרמובאים, אבל
המשפט הזה היכה בי דווקא מכיוון אחר - אני שלא לקחתי אפילו
קרמבו אחד, כי אני אלרגי לשוקולד, כדאי שאני אקח קרמבו. אז
לקחתי אחד. כולם יודעים איך זה עובד - הבסיס מקבל ארבעים
קרטונים של קרמבו, שלושים עובדי המטבח לוקחים הביתה, ועוד עשרה
הם מוציאים לחיילים. ברור שאין מספיק קרמבואים לכולם, אבל אני
הגעתי לחדר אוכל ממש מוקדם. עוד מעט, יכנסו חיילים וירצו
קרמבו, אבל כבר לא יהיה. טוב שלקחתי אחד, כי עכשיו לי יש.
נהנתי מן המחשבה הזו. יש לי קרמבו, ואני יכול לתת אותו לכל מי
שאני מעוניין. יכול להיות שאפילו כמה מן הבנות יתחנפו אלי קצת,
כדי לקבל את הקרמבו. אני גם יכול סתם להשאיר אותו על השלחן
לידי במשרד (כן, אני ג'ובניק), וכל מי שיעבור יתהה, אם אני
מתכוון לאכול את הקרמבו, או אולי במקרה הוא יכול לקבל אותו,
ואני רק אסתכל ככה על האנשים, ואחייך.
הרגשתי שהקרמבו הזה, פותח אפשרויות חדשות בחיי. לא עוד אני סתם
איש - כי אם איש עם קרמבו. ואיש עם קרמבו, הוא איש עם כח.
עכשיו אני חזק.
החזקתי את הקרמבו ביד. לא חזק מדי, חלילה, כדי שלא למחוץ אותו.
הוא היה קרמבו יפה, העטיפה נחה עליו היטב, לא מאלה שמחוצים קצת
למעלה או בצדדים. זה מן קרמבו כזה, שאנשים מקנאים בו. קרמבו,
שאנשים שרוצים לאכול קרמבו - רוצים אותו בדיוק.
הרגשתי טוב. הרגשתי חכם. הרגשתי בעל תושייה. הרגשתי מושך.
הרגשתי שאני יכול ללכת אל הבת הממש ממש יפה ההיא, עדי, ולהזמין
אותה לצאת איתי. אתמול עוד לא היה לי אומץ לזה, וגם שלשום לא,
אבל כעת, יש לי ביד קרמבו, ואני יכול לעשות הכל. אז עזבתי את
האוכל, וקמתי לצאת לחפש אותה, הקרמבו מוחזק, לא חזק מדי חלילה,
בידי. ואז ראיתי אותה, יפהפייה שכזו, הולכת על השביל.
"היי." אמרתי לה.
"היי."
"אז תגידי..." נסיתי להגיד זאת במן מבט מסקרן שכזה.
"מה ?"
"מה דעתך, שנצא פעם, את ואני, לאנשהו ?" לא הרגשתי נבוך בכלל
כששאלתי את זה.
היא הביטה בי במבט שקשה היה לי לפענח.
"אני לא חושבת." אמרה לבסוף.
אני יודע שזה נחשב טיפשי, ואני גם יודע שהרבה בנות ממש ממש
שונאות את זה, אבל אני פשוט חייב תמיד לשאול : "למה לא ?"
'כי אני פשוט, לא אוהבת קרמבו'
היתה התשובה היחידה שקיבלתי אי פעם, שנשמעה הגיונית בעיניי.