רבקה (מנחה)
אנשים באים כדי לדבר.
יושבים במעגל, על כורסאות. החדר מתמלא, כבר אין מקום על
הכורסאות. פריבילגיה ששמורה עכשיו למנחים ולמקדימים. המאחרים
יושבים על כסאות מרופדים אדום וכחול, נוחים למראית עיין. עוד
עשר דקות הם יתחילו לנוע על הכיסאות המטעים.
אולי יש עוד כמה דברים מטעים כאן בחדר.
הם מעיפים מבטים חטופים זה בזה, אחר כך משפילים עיניים אל
הנייר. הדפדפת. התיק. משהו לאחוז בו לפני שיגיע תורם לדבר.
לידי יושב המנחה הערבי. לפעמים הוא כל כך מרגיז אותי, ואני
אמורה לחייך במתיקות ולדבר בקול רך, המסכה הקבועה. בא לי לקרוע
את המסכה הזו ולצרוח.
לא.
אני אמפטית, מבינה, ניטראלית.
"שלום, אהלן וסהלן, אני שמחה שהגעתם לעוד מפגש של דיאלוג."

אחמד
שקט כאן מדי.
הנה, כך הם נראים לאחר שהם פושטים את המדים, מחזירים את הנשק.

אתה, השמנמן הנחמד. לעולם לא תסרב פקודה. נכון?
אז מה אם אתה שמאלני יפה נפש שיוצא להפגנות. קילפת את מסכת
החייל, ולבשת את זו של האיש האוניברסלי.
ואולי ההפך. בחדר הזה אתה מדבר מתוך המסכה. החייל שבך הוא
האמיתי. אנשים כמוך הגיעו אלי לכפר. גררו את אבי מהבית, ולעגו
לי כשהשתנתי במכנסיים מפחד.
ואת גבירתי! אימא של חייל. הבן שלך עכשיו מתעלל במשפחה שלי,
דורך על החברים שלי. עומד ביהירות במחסום, ומבזה אותי, את העם
כולו. אולי זה הוא שפיזר את תכולת התרמיל שלי בתוך שלולית בוץ
וצחק כשזחלתי לאסוף הכל?

אין סיכוי שאומר כאן את כל האמת.
תשכחו מזה.
הכל יעבור הלאה. ידלוף דרך המראה הזו.
גם דרך הערבים האחרים בקבוצה, כמו פאטמה הזאת. מתחפשת
ליהודייה, מדברת כמו יהודייה. היא לא מבינה שבשבילם היא תמיד
תהיה ערבייה מסריחה. הם ירוצו להתרפס בפני האדונים היהודיים,
וילשינו על כל מלה  שאמרתי.
אחר כך חקירה:
למה אמרת את זה?
למה חשבת את זה?
מי אתה חושב שאתה?

מי אני באמת?

לא מתאפק. אומר דברים. מתחרט. צריך מהר לאזן.
אני ערבי נחמד.
אני משכיל.
אני רציונלי.
את הכאב צריך לנסח בזהירות, דרך מסננת. הם בכל מקרה לא יבינו.

חושבים שיש להם בעלות על הסבל.
מה הם יודעים על סבל, על חיים בתוך בועה שקופה?
הכל הם יודעים עלי שם בשב"כ. איפה אני מניח כל דבר בבית. מה
אמרתי ולמי. מה כתבתי בסתר. את הזיכרונות שלי הם מנערים
באטימות. מחפשים רמז לבגידה.
אני לא בוגד בעם שלי.
אתם לא העם שלי.
אני פלסטיני.

שמישהו כאן יגיד כבר משהו קיצוני, פרובוקטיבי.
תהיה לי אפשרות להטיח בו את האמת.
תרגיזו אותי! אני רוצה לומר את הדברים ישירות, בפרצוף. לראות
אתכם ננעצים בכיסאות שלכם נבוכים ומבוישים.
השקט הזה, הנועם הזה. השקר הזה.
תהיו אמיצים. אתם פחדנים.
באתם לכאן לדבר, לא?

ירדנה
בשביל מה לדבר, מה הם יחשבו על מה שאומר?
הנה, מישהו כבר מרגיז אותי. מנסה לכסות במלים מנומסות את
הכיעור. אולי בכל זאת כדאי לנער את הכיסוי המדומה של נינוחות.

לא, עדיף לשתוק.

הכסא הזה כולא אותי. אפשר למתוח רגליים. בזהירות. לא לגעת במי
שיושב משמאלי או מימיני. פגיעים במידה שווה.

אני אימא לשלושה ילדים, ואסור לי לגלות הכל. מסוכן.
כבר שנתיים שאני לא ישנה. יש לי בן חייל. אתם מבינים את זה?
לעולם לא תבינו את הפחד הזה מכל צלצול טלפון, מכל אדם זר שמגיע
אל הדלת. אולי הוא נושא הבשורה.
מי בחדר הזה באמת רוצה לשמוע על הכאב שלי, מה הם יעשו אתו?

הם מתייחסים אלי כאילו הייתי חלק מהעדר. אז מה אם אני יהודייה?
אני אחרת, לא כמו כולם.
כבר מדברים עשרים דקות. אדים דקיקים של אמת בתוך מסך סמיך של
לא כלום.
למה באמת אכפת לי מה הם חושבים, שיחשבו מה שהם רוצים.
הם קורבן?
גם אני קורבן. של עצמי. של החלטות מטופשות שלקחתי בחיים. אני
ניצולה של כאב ועלבון. שואה. תקומה. רדיפות.
צריך להצדיק כאן משהו. הם כל כך זועמים. מה הם רוצים ממני?
אני רק מנסה לשכך את הזעם.
תפסיקו עם הכעס הזה, לעזאזל. אני לא הכתובת.
אני לא חלק מהמכונה היעילה הזו שדורסת אתכם.
אני אראה לכם שאני אחרת. אני סובלנית. כן. אני מקבלת אתכם
באהבה.
הם לא מאמינים. אני רואה את זה בעיניים המתחמקות.

מה בכלל הטעם לשבת כאן על הכסא הזה?
המשענת נמוכה מדי, והגב מתחיל לכאוב.

הסיפורים שלהם מצמררים, אבל מי אמר שהסיפורים שלהם נכונים?
אולי הם ממציאים או משפצים את המציאות כדי לשכנע אותי, כדי
לגרום לי רגשי אשמה.
בסדר. יש לי רגשי אשמה. על המון דברים.
גם על ההיסטוריה של העם שלי.
כבשנו, התעללנו, שיקרנו.
וגם סבלנו, ברחנו, שרדנו.
הם לא מבינים שכדי לשרוד צריך להיאבק?
אולי כן. גם הם נאבקים. הם יושבים כאן בחדר ונאבקים על הזהות
שלהם. על ההישרדות שלהם. נאבקים בי.
מה הזהות שלי?
אני יהודייה, ישראלית. המשפחה של אבא התאדתה כולה בתאי הגזים.
אני קיימת במקרה. הם מסוגלים להבין?
אין טעם לספר את זה.

"שלום. באתי לכאן ללמוד ולהכיר. לדעת מה הדעות שלכם."
אני פתוחה וסובלנית, ואני מאמינה לכם בעירבון מוגבל. אולי גם
אתם תומכים במפוצצי האוטובוסים שמעלים גם את הדור הזה בעשן
השמיימה. אולי ביניכם יושב מישהו שחולם להיות שאהיד. בכל פיגוע
אני שונאת אתכם מחדש.
אבל אני לא אומרת את זה.
גם אתם לא אומרים את זה.
מתי מישהו יעז להגיד כאן את האמת, כולה, במלואה?

פאטמה
הם מפחידים אותי עם האמירות הקיצוניות. אני צריכה להיות זהירה.
בכל זאת, יש לי ארבעה  ילדים בבית. בית יפה עם גינה. בלי כלב.
בזה אני אולי שונה מהשכנים שלי. מהם אני לא מפחדת. רק מהקבוצה
שיושבת פה, בעיניים זועמות. הם הורסים הכל.
אני מכירה אותם מהכפר. אין מישהו שלא מכיר אותם.
כל אחד נזהר כשהוא מדבר לידם.
אני צריכה להגדיר עצמי פלסטינית. פלסטינית עם תעודת זהות
ישראלית. אחרת הם יקראו לי בוגדת.
בעיקר השניים האלה שיושבים מולי.
להסתכל על הדף שלי. לא להביט בהם.

אני אישה. אני משכילה. אני עצמאית.
לא כמו הנשים הללו, אותן אני רואה יום יום בעבודה: מושפלות,
בורות, מנוצלות.
הן אולי פלסטיניות, אבל אני ישראלית. מוסלמית, דוברת ערבית.
אבל ישראלית.
שלא ינסו להדביק לי תוויות.
אבל אסור לי להגיד.
אני חייבת לפלס את הדרך שלי. משמאלי יהודיה, היא אמא, כמוני.
מימיני בדואית עם כיסוי ראש. כולנו שקועות בכורסאות.
למי אני שייכת?
אני קצת מפחדת לענות. לא רק לאחרים. בעיקר לעצמי.

אמרתי בקבוצה שאני בעד דו קיום.
אני גרה בשכונה יהודית. שכנים יהודים. הילדים הולכים לבית ספר
יהודי. דוברים עברית. מכירים את כל החגים.
של היהודים.
הם כבר יודעים שהם שונים.
הם ילדים ערבים, והם נחמדים. דוברי עברית רהוטה ללא מבטא.
להם יהיה הרבה יותר קל בחיים.

רק להיזהר מהשניים שם. נועצים בי מבטים. ממתינים להסבר שלי על
דו קיום.
צריך מהר לספק אותם.
הכורסא הזו עמוקה כל כך. אני שוקעת בה. אני נחנקת.
כל אחד מהגברים כאן היה פעם חייל. כל אחת מהנשים כאן הייתה אשת
חייל ותהיה אימא של חייל.
מה יספק אותם?
אולי סיפור על אפליה. משהו עצוב ונוגע ללב על ערבייה שנאלצת
לחיות בעולם יהודי.
הרי כזאת אני.

תקשיבו עכשיו לסיפור מזעזע. איך השפילו אותי.
זה בשבילכם- היהודים שיושבים כאן וחושבים שאני בדיוק כמוכם.
נראה אתכם מתמודדים עם הסיפור שלי.
גם בשבילכם, הערבים בקבוצה. בעיקר בשבילכם.
קצת דלק להזין את מדורת השנאה.
כאילו שאין לכם מספיק מעצמכם.

דפנה (צופה)
למה אתם נותנים להם, אתם לא רואים שהם מכחישים את השואה?
תענו כבר. תגידו להם שאין מה להשוות.
יש סבל ויש סבל.
אנחנו סבלנו יותר.
תגידו כבר משהו! ממה אתם מפחדים?
אתם שיושבים שם בחדר מייצגים אותי. את כולנו. יש לכם מינוי.
העם היהודי מצפה שתענו להם. מדינת ישראל כולה ממתינה לתשובה
הניצחת.
היא לא מגיעה.

הנה, את. כן את. דור שני לשואה. אני יודעת איך גדלת בבית אפוף
כאב וסודות. למה את שותקת עכשיו?
מבעד לכתמים שעל הזכוכית אני רואה את הכאב שבעינייך. את יושבת
מולי, מביטה בטביעות האצבעות שמכסות את המראה בצד שלכם. את לא
רואה אותי. אני מנסה לשדר אלייך כוח בשתיקה שלי, ואת מתחפרת.

ואתה?
מתייסר בנקיפות מצפון. אתה שקוף לי. אני רואה את קת הרובה
מציצה מבעד לשרוואל ההודי שענדת על עצמך. אתה מנסה למחוק את
אחוות הלוחמים שבשמה שיקרת לועדת החקירה. הם מזכירים לך את מה
שניסית לשכוח בתוך העשן המתוק בגואה, נכון?
הבט בהם היטב. ככה נראית שנאה.

אני לא מסוגלת יותר לשמוע את הסיפורים האלה שלהם. ערבים
ישראלים, או פלסטינים עם תעודת זהות ישראלית. לעזאזל אתם,
שיקראו לעצמם איך שהם רוצים. אני מאמינה להם, ורוצה לאטום את
האוזניים.
תנו לי לחזור אל האמונה שאנחנו מוסריים כל כך, צודקים כל כך.
אני רוצה צדק מוחלט: אנחנו טובים- אתם רעים.




אני רק חוקרת. יושבת כאן וממלאת דפים ברשימות. אמורה להיות
אובייקטיבית, לחפור, לקלף לחקור. אני המראה החד-כיוונית שעל
הקיר.
מחטטת עמוק בנשמה שלכם.
אולי כדי למצוא את עצמי.