אתם מכירים את ההרגשה הזאת כאילו תמיד אתם תהיו לבד?
כאילו אין אף אחד בעולם שמכבד ובאמת אכפת לו ממכם? מכירים?  

זאת המציאות היומיומית שלי...
אני חיה בתחושה שכל מי שמסתכל עלי רואה רק ילדה עם שיער חום
ועיניים ירוקות, קלאסית ולא מעבר לזה.
אני מרגישה שאף בנאדם לא רואה יותר מהחיצוניות ובגלל שזו לא
יפה במיוחד הוא לא מנסה אפילו לעבור את השכבה החיצונית ולהיכנס
פנימה.
אני חשה שאנשים לא באמת מבינים אותי. פשוט מהנהנים בראש
ואומרים כן. אני מרגישה שאם אני מוציאה מילה מהפה מייד אני
חייבת לשתוק כי כל דבר שאמרתי הוא חסר משמעות ולא ישאיר חותמו
על העולם... בדיוק כמוני...


אני מחפשת דרכים לעשות את מה שלא נעשה עדיין.. להגיע למקום שאף
אחד עוד לא היה בו.. אני מנסה לעשות את זה... אבל כל פעם שאני
מצליחה.. אני מגלה שגם את מה שעשיתי עשו...  שכל מה שהשתדלתי
בשבילו לא שווה כלום.. בדיוק כמוני...

אז מה נשאר לי בעצם?
חלומות, אשליות. אין שום סיבה לחיות אם אף אחד מהם לא מתגשם.
באמת.
אני מנסה בכל כוחי אבל לא מצליחה להגשים שאיפות.

אני רק מאכזבת... ומאוכזבת...  
אני מרגישה שכל מה שאני חושבת עליו זה רק בזבוז של מוח, של
שכל, של זמן, שגם אנשים אחרים חשבו על זה והגיעו לדברים חכמים
ועשו דברים חכמים וטובים בעוד שאני סתם עושה טעויות. כל הזמן
אותן טעויות שמנקרות בי ומוכיחות לי שאני לא שווה להם.
אני לא שווה לחברה שבה אני נמצאת.

אני לא שווה את הזמן של העולם...
את החיים שלי...
אני לא שווה את המילים, המחשבות, השניות המלאות באושר שאנשים
מאבדים כשהם איתי.
ובכנות, אני מעדיפה למות מאשר סתם להיות עוד אבן בעולם. כי אבן
היא הרי סתם אבן שלא יכולה להשפיע על אף אחד, שלא באמת נותנת
משהו לעולם. סתם אבן, עוד עד למהלך ההיסטורי. רק עוד אחת...



                         אני