כל מי שהאמת ברשותו, אינו יכול איפה להטיל ספק בכך שהיא
ברשותו.
(ברוך שפינוזה) .
מבוא:
דומה, כי רק מעטים הם המושגים אשר הותקפו, נטחנו, נכתשו ונלעסו
בעשרות השנים האחרונות, כמו מושג האמת. כמעט בכל שיחה ובכל
הקשר ניתן כיום להיתקל באמירות דוגמת "בעצם אין אמת" או "לכל
אחד יש את האמת שלו" "אין בנמצא אמת אחת, יש רק סיפרים" וכד'.
מבעד לערפל הכבד האופף מושג זה, קשה לעתים להבחין האם הכוונה
באמירות כגון אלו לשלול את קיומה של אמת היסטורית, מטאפיסית,
מדעית או מוסרית - או שמא את כולן גם יחד. ניתן כמובן לפטור
אמירות פופולאריות כגון אלו בזלזול, אולם יהא יחסינו אליהן אשר
יהא, דומה כי לא ניתן לחמוק מן הדיון על משמעותו של מושג האמת.
ההבחנה בין אמת לשקר, בין נכון ללא נכון, היא מן ההבחנות
הבסיסיות של החשיבה האנושית. ההבחנה בין משפט אמיתי לשקרי היא
הבסיס לכל שפה שהיא. אם אנו רוצים להבין ברצינות את מהותה של
הבחנה זו, הרי שלשם כך יש להבהיר מספר נקודות: האם ישנו רק
מובן אחד לאמת או שיש מספר מובנים? ואם כך מהו היחס ביניהם?
האם ישנם בכלל קריטריונים חד-משמעיים להבחנה בין אמת לשקר? מה
משמעות קיומה של אמת אחת, ובאיזה מובן בכלל ניתן להכחיש את
קיומה של אמת? או בקיצור - על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים
על אמת?
היידגר, בהרצאתו 'על מהות האמת', מציין את ההתאמה כעיקרון
העומד בבסיס ייחוס ערך האמת לדבר מה. הפסוק האמיתי הוא הפסוק
אשר הנאמר בו תואם את סדר הדברים במציאות החיצונית. בדומה לכך,
טוען היידגר, אף באשר למושגים כגון 'זהב אמיתי' או 'תענוג
אמיתי'. הזהב האמיתי הוא זה שהרכבו הכימי אכן תואם את מה שנהוג
לכנות בשם 'זהב'. אף התענוג האמיתי הוא זה שאכן תואם את הדימוי
שלנו באשר לעונג. לא קשה להבחין, באמצעות הדוגמאות הנ"ל, כי כל
מושגי האמת המבוססים על עיקרון ההתאמה למעשה נגזרים מן הפסוק
האמיתי. כאשר אנו אומרים על חפץ מסוים שהוא עשוי 'זהב אמיתי'
למעשה הננו אומרים כי לפסוק 'חפץ זה עשוי זהב' יש ערך אמת
חיובי. לעומת זאת כאשר החפץ עשוי זהב לא-אמיתי, פירוש הדבר כי
אנו עשויים לומר, ע"פ מראה העיניים, כי החפץ עשוי זהב. אך
במקרה זה הפסוק יהיה שקרי. כך גם בדוגמת התענוג האמיתי. תענוג
אמיתי הוא זה שאכן אפשר לומר עליו שזהו תענוג - והפסוק יהיה
אמת. אם נסכם, יוצא כי מושג האמת הנו דבר אשר נאמר ביחס לפסוק,
להיגד. היגד אשר מוסר מידע כלשהו על מצב הדברים בעולם ואשר,
במידה והמידע המופיע בו תואם את מצב הדברים במציאות - ניתן
לומר עליו שהוא אמת.
אך האומנם מושג האמת מתייחס אך ורק להיגדים? הבה נבחן כמה מן
השימושים היומיומיים בשפה למושג האמת: לעתים קרובות מתוארת
התנהגותו של מאן-דהו בתור 'מזויפת' 'לא אמיתית' וכד'. לעתים
נאמר על אדם כלשהו שהוא 'בנאדם אמיתי'. מה פשר הדבר? האם
הכוונה כי האדם האמיתי הוא זה שמבטא היגדים אמיתיים ואילו
הטיפוס המזויף הוא זה אשר מבטא היגדים שקריים? מן הסתם התשובה
היא לא. המונח 'אמת' מופיע כאן כאיכות מסוימת המיוחסת לאדם או
לאופן התנהגות. לאו דווקא בהקשר להיגד כלשהו. לעתים גם ניתן
לשמוע אדם האומר: "זהו המעשה הנכון, זה מה שאני באמת צריך
לעשות." לעתים ניתן לשמוע - מפי אנשים אשר שינו את אמונתם -
אמירות כדוגמת "מצאתי את האמת. גיליתי את הדרך האמיתית." האם
הכוונה היא כי התגלה לו ההיגד האמיתי, המידע האמיתי? יתכן, אך
לא בהכרח. לעתים אותו גילוי הנו חווייתי יותר מאשר
אינפורמטיבי. ואף על פי כן הוא מתואר במילה 'אמת'. אנו רואים
כי המושג 'אמת' עשוי להתייחס גם לפעולה מסוימת, לאורח חיים
מסוים או לחוויה כלשהי. לאו דווקא להיגדים ופסוקים.
ניתן כמובן לטעון כי זהו רק שימוש מושאל במושג אמת. המונח אמת,
אפשר לטעון, נאמר בראש ובראשונה ביחס להיגדים. באופן מושאל הוא
מתייחס גם לצורת התנהגות, לאופי, למעשה או לדרך, כאשר הללו
מכילים מאפיינים מסוימים המשותפים להיגד האמיתי - דוגמת ההתאמה
למשל. אולם כך או כך, אין זה משנה. מה שחשוב לענייננו, לניתוח
מושג האמת, הוא כי מושג זה נאמר באופנים שונים וביחס לסוגים
שונים של מושאים. לכל אופן כזה של אמת ישנו מובן שונה - גם אם
ישנו חוט מקשר בין המובנים השונים. מובן מאליו גם, כי לכל אופן
כזה של שימוש במושג 'אמת' יש קריטריונים שונים לקביעה האומנם
זו אמת. לדוגמה, כאשר אנו רוצים לבדוק האם היגד מסוים הנו
אמיתי - הרי שעלינו לבדוק לשם כך את מצב הדברים במציאות. לעומת
זאת, כאשר נרצה לדעת האם אדם מסוים הנו טיפוס אמיתי, או כאשר
נבקש לדעת מהו המעשה האמיתי, נזדקק לקני מידה שונים לחלוטין.
כשם שהאמת נאמרת באופנים שונים, כך היא נמדדת באופנים שונים
ועל פי מדדים שונים.
הבה נתמקד, ראשית כל, באמת כתכונתו של ההיגד. לכאורה זהו מובנו
הפשוט והראשוני ביותר של המושג אמת. לכאורה גם, ביחס להיגד,
קריטריון האמת הנו הפשוט ביותר. כאמור, היגד אמיתי הנו זה אשר
הנאמר בו תואם את סדר הדברים בעולם החיצוני. לכאורה נראה, כי
אם נמצאים בידינו כל הנתונים, הרי שאין כל קושי לקבוע איזהו
היגד אמיתי ואיזהו שקרי. האומנם? עיון מקרוב יראה לנו כי
הדברים אינם פשוטים כל כך. לעתים, גם בהינתן בידינו כל הנתונים
איננו יכולים לבדוק את התאמתו של היגד למציאות. לעתים לערכי
האמת או השקר המיוחסים להיגד כלשהו, אין דבר וחצי דבר עם סדר
הדברים בעולם החיצוני.
האמת - בין עובדה לתיאוריה:
כאשר אנו מתבוננים במכלול ההיגדים המשמשים לתיאורה של המציאות,
הרי שעולה לעין ההבחנה בין שני סוגים של היגדים: הסוג הראשון
הוא זה הכולל היגדים אשר עוסקים במושאים הנתונים לנו ישירות,
כאלו הנגישים לאדם. היגדים אשר ניתן להגדירם כעובדות
טריוויאליות, דוגמת "היום יום שלישי", "הספר מונח על השולחן"
"כעת לא יורד גשם". הסוג השני הנו זה אשר עוסק בהפשטות,
בהכללות, בישים תיאורטיים ובמציאות שמעבר לפני השטח, דוגמת
"ההיסטוריה מונעת בידי מלחמת המעמדות", "האנרגיה שווה למכפלת
המסה בריבוע מהירות האור", או גם "אלוהים הוא הטבע". לשם
הנוחות, נכנה את ההיגדים מן הסוג הראשון בשם 'עובדות' ואת אלו
מן הסוג השני 'תיאוריות'. אין בבחירת שמות אלו בכדי לומר
דבר-מה על מעמדם של ההיגדים או על היחס ביניהם. לעת עתה רק
נסתפק בהצבעה על ההבדל בטבעם של שני סוגי ההיגדים.
אולם יש להדגיש. אין המדובר בהבחנה בין היגדים הנוגעים לחומר
וכאלו הנוגעים לרוח. חומר ורוח הינם הפשטות. איש אינו פוגש
בחומר או ברוח. באופן ישיר אנו פוגשים באנשים, חיות, בתים
וכד'. גם אין המדובר בהבחנה בין דברים ידועים לבין השערות, או
בין עובדות פרטיות לעובדות כלליות. המדובר הוא בהבחנה בין מה
שעל פני השטח לבין מה שמעבר לפני השטח. בין מה שניתן להכיר
באופן ישיר לבין מה שעל אודותיו ניתן ללמוד רק בעקיפין. או
במילים אחרות, בין היגדים אשר עקרונית גם בהינתן לנו כל
הנתונים, עדיין ניתן להטיל בהם ספק, לבין כאלו שלא ניתן להטיל
בהם ספק .
נדגים זאת שוב: אדם אשר בחן את כל הברבורים עלי אדמות וקבע
"אין ברבורים שחורים בכדור-הארץ" הרי שבכך ציין עובדה. אולם אם
הוא אמר "לא ייתכנו ברבורים שחורים"- הרי שזו תיאוריה. אם אנו
אומרים "בשנת 1789 פרצה המהפכה הצרפתית"- הרי שציינו עובדה. אם
נאמר "המהפכה הצרפתית פרצה בהשפעתם של הוגי הנאורות", הרי
שזוהי תיאוריה.
בכל הנוגע להבהרתו של מושג האמת, הרי שחלוקה זו בין עובדות
לתיאוריות הנה רבת משמעות. בעוד שהמבחן לקביעת אמיתותה של
עובדה הוא ההתבוננות על מצב הדברים במציאות, הרי שמבחן האמת
עבור תיאוריה צריך להיות מטיפוס אחר לחלוטין. בעוד שמשמעות
המושג 'אמת' ביחס לעובדה הנו התאמה לסדר הדברים, הרי משמעות
המושג אמת ביחס לתיאוריה צריכה להיות שונה.
כמובן שכנגד חלוקה זו ניתן להעלות מספר הסתייגויות. ראשית,
יהיו מן הסתם כאלו אשר יטענו כנגד הכללתם של היגדים מטיפוסים
כה רבים ושונים תחת הקטגוריה הסתמית של 'תיאוריה'. שהרי, תחת
הכותרת תיאוריה הכנסנו אמירות אידיאולוגיות, הצהרות אמונה,
שיפוטים, השערות מטאפיסיות וקביעות מדעיות מוכחות. יהיו מן
הסתם, כאלו אשר יסברו כי במידה שהיגד כלשהו הוכח באופן אמפירי,
הרי שהוא הפך לעובדה. כבר לא ניתן להתייחס אליו כאל תיאוריה
בלבד. ניתן אף לטעון, כי במידה והיגד כלשהו מביע טענה בדבר
המציאות הפיסית, טענה אשר ניתנת לאישוש או להפרכה באמצעות
ניסוי, הרי שהמדד היחידי לאמיתותו או שקריותו הנו מצב הדברים
בעולם החיצון. באשר להיגדים אשר כאלו, יהיו שיאמרו, לא ניתן
להצביע על שום מובן אחר לאמת.
אולם, נרצה או לא נרצה, עדיין ישנו הבדל בין אמירות כגון "הספר
על השולחן" לבין אמירות דוגמת "E=mc2". העובדה המבוטאת במשפט
הראשון נתונה לנו באופן בלתי אמצעי. הכול יודעים מהו ספר, מהו
שולחן ומה פשר הדבר להיות מונח. כדי לבחון את אמיתות המשפט
מספיק רק להסתכל. אין כאן כל מקום לאמונה, להנחות קודמות,
להסקת מסקנות או לפקפוקים. באשר למשפט השני המצב שונה. גם אם
ניתן להוכיחו בצורה חד-משמעית הרי שעדיין, גם המשפט וגם
הוכחותיו, הנם קבילים רק במסגרתה של מערכת חשיבה מסוימת. מערכת
זו הנה המערכת המדעית, על צורת החשיבה, הנחות היסוד ודרכי
ההיסק האופייניים לה. את המערכת עצמה לא ניתן להוכיח. יש לקבל
אותה, להניח אותה, להאמין בה. ככל אשר נתאמץ להביא ראיות,
עדיין לעולם יישאר הפער בין העולם הנתון לתפיסתנו לבין אותו
עולם המתואר בידי המדענים. תמונת העולם המדעית לעולם לא תכפה
עצמה על האדם. לעולם יידרש הוא לקבל אותה. לכל היותר תוכל היא
להציג בפניו נימוקים כבדי משקל לטובת קבלתה. במובן זה התיאוריה
המדעית, בדומה לזו המטאפיסית או הדתית, איננה עוסקת בעולם
העובדות, בעולם הנתון לנו במישרין. עוסקת היא בעולם אחר, עולם
הנמצא מעבר לפני השטח- גם אם עולם זה בא לידי ביטוי במציאות
הנראית לנו. במובן זה, למרות שהיא ניתנת לאישוש או להפרכה
באמצעות עובדות, עדיין מדובר בתיאוריה.
כאמור, העובדה מוגדרת כמה שנתון ישירות לתפיסת החושים. כמה שלא
ניתן להטיל בו ספק. אולם כאן יש מקום להעלות תמיהה נוספת:
האומנם לא ניתן להטיל ספק בנתוני החושים? האומנם יש בכלל בנמצא
דבר מה אשר לא ניתן להטיל בו ספק? כידוע, היו פילוסופים אשר
הטילו ספק בקיומו של 'אני', בקיומו של העולם החיצון או בקיומם
של עצמים מתמידים בזמן. כידוע גם, מיסטיקנים, אנשים פגועי מוח
או כאלו הנוטלים סמי הזיה, חווים את המציאות באופן שונה מן
האדם הרגיל. יש דברים המופיעים לעיניהם ונעלמים מעינינו- וכן
להיפך. על סמך מה ניתן לקבוע כי דווקא תפיסתנו שלנו היא
האמיתית ולא זו שלהם? יתכן אם כן שכל תפיסת המציאות שלנו הנה
אך אשליה. אם בכל זאת אנו רוחשים אמון במראה עינינו, אפשר
לטעון, הרי שזוהי תיאוריה בלבד. אין במציאות הנתונה לנו דבר
אשר מחייב אותנו לקבל אותה כאמיתית. יתירה מזאת. ניתן להמשיך
קו מחשבה זה ולטעון, כי אם עובדה היא רק מה שנתון לחושינו
במישרין, הרי שהעובדות הן אך ורק ערב רב של צלילים, כתמי צבע
ותחושות רגעיות. כל תמונת העולם שמעבר לכך הנה קונסטרוקציה אשר
נוצרה באמצעות מנגנונים מנטאליים, פסיכולוגיים או תרבותיים.
במילים אחרות- כל ממשותה של תמונת העולם שמעבר לצלילים וכתמי
הצבע, הנה מבוססת על תיאוריות בלבד.
על כך לא נותר אלא להשיב- האומנם ניתן להטיל ספק בכל? האומנם
אנו יכולים- גם אם נתאמץ- להטיל ברצינות ספק בקיומו של העולם
החיצון או בקיומם של אובייקטים? אנו יכולים לדבר כאוות נפשנו
על כך שהעולם עשוי להיות אשליה. אולם עדיין נתייחס אליו כאל
מציאות. עדיין נשתדל להימנע מלהתנגש בקיר או מלעמוד בדרכה של
מכונית דוהרת. בניגוד לתיאוריות, העובדות כופות עצמן עלינו.
אין ביכולתנו להתכחש להן. אומנם, יתכן ונזיר בודהיסטי, לאחר
שנים רבות של אימוני גוף ונפש, יצליח להיפטר מתחושת האני או
מתחושת המציאות. אולם מרבית האנשים אינם יכולים לעשות זאת.
עבורם קיומם שלהם, כמו גם קיומו של העולם, הנם עובדות. עובדות
אשר למרות רצונם אין ביכולתם להטיל בהן ספק. יתכן גם, כי בעבור
איש ימי הביניים למשל, קיומם של שדים, רוחות ומלאכים, הנו
עובדה. בעבורו זהו דבר שלא ניתן לפקפק בו, אפילו ירצה בכך.
אולם, בעבור אדם בן ימינו זה איננו המצב. הוא יכול להטיל ספק
בקיומם של הללו. אף אם יחליט הוא להאמין בכך, הרי שמבחינתו
הדבר יהא אך ורק תיאוריה.
כאן מגיעים אנו למאפיין בסיסי נוסף של ההבחנה בין עובדה
לתיאוריה. הבחנה זו עשויה להיות אינדיווידואלית, ולעתים אף
אינה חד-משמעית. קו הגבול שבין העובדה לתיאוריה עשוי לנוע מאדם
לאדם ומתרבות לתרבות. יתכנו היגדים מסוימים- כפי שראינו קודם-
אשר בעבור אדם אחד יהיו עובדות ובעבור השני תיאוריות. יתכנו
היגדים אשר אדם אחד יוכל להטיל בהם ספק וחברו לא יוכל. כאמור,
קו הגבול הנו משתנה, אך הוא לעולם קיים. לעולם ישנו הבדל בין
הדברים הנתונים לנו במישרין, לבין אלו עליהם אנו מסיקים
בעקיפין. בין ההיגדים הדורשים אמונה לבין אלו אשר כופים עצמם
על האדם. אדם המבקש לדעת האם היגד מסוים הנו עובדה או תיאוריה,
הרי שנדרש הוא להפעיל קורטוב של שכל ישר. נדרש הוא לשאול עצמו
האם יש ביכולתו להטיל ספק באמיתותו או שמא לא.
כאן כמובן ישאל השואל: אם כך איזה ערך יש בכלל להבחנה מושגית
שהנה סובייקטיבית במוצהר? כיצד ניתן להעמיד מבנה מחשבתי על
כרעיים רעועות כאלה, על מושגים אשר משמעותם משתנה מאדם לאדם?
הרי לעולם יוכלו לקום אנשים אשר יאמרו כי הם דווקא יכולים
להטיל ספק בכל ועל כן עבורם הכול הוא תיאוריה- או לחלופין כי
אינם מטילים ספק בדבר ומבחינתם הכול הנו עובדה. ואם כן, מה
בכלל הטעם בכל הדיון הזה? מהו הטעם בניסיונות לבסס הבחנה
שכזאת?
על כך ניתן להשיב בשני מישורים. ראשית, אומנם קו הגבול עשוי
להשתנות מאדם לאדם, אך השינוי איננו כה גדול. עיון מדוקדק יראה
לנו כי התחום האפור, זה של ההיגדים אשר עשויים להיחשב כעובדות
ועשויים להיחשב כתיאוריות, הנו עבור מרבית האנשים מצומצם למדי.
מרבית ההיגדים שייכים באופן מובהק לאחת מן הקטגוריות. יתירה
מזאת, על פי רוב בעבור אנשים בני אותה חברה או אותו הדור,
ההבדלים מצטמצמים אף יותר. לרוב תהיה הסכמה באשר לאילו דברים
ניתן להעמיד בספק. רק היגדים בודדים יהיו כאלו אשר בעבור אדם
אחד הנם מופיעים לפניו במישרין ואילו בעבור חברו הנם תיאוריה
בלבד.
אולם מעבר לכך. ההבחנה בין תיאוריה לעובדה הנה סובייקטיבית
במובן זה שהיא עשויה להשתנות מאדם לאדם. אך עם זאת, היא הנה
אובייקטיבית במובן זה, שהיא איננה תלויה בבחירתו של האדם. האדם
אינו מחליט היכן יעבור עבורו הגבול בין הספק לודאי. הגבול ניצב
לפניו. הוא יכול רק לבחור האם להכיר בו או להתכחש אליו. כל
אדם, אם יבחן את עצמו, יוכל להיווכח בנקל במה הוא יכול להטיל
ספק ובמה אינו יכול. מהי עובדה ומהי תיאוריה. מיותר לציין, כי
כל מי שרוצה לעסוק ברצינות בחשיבה, הרי שראשית כל הוא נזקק
ליכולת התבוננות עצמית וליושר פנימי.
אם כן, ניתן לחלק את ההיגדים המתארים את המציאות לעובדות
ולתיאוריות. בנוגע לעובדות, הרי שמושג האמת הנו פשוט. עובדה
היא אמיתית אם הנאמר בה אכן תואם את סדר הדברים כפי שהוא מופיע
לפנינו. המבחן להכרת האמת של עובדה הנו גם כן פשוט- ההתבוננות
על סדר הדברים. אולם בנוגע לתיאוריה המצב מסובך יותר. כיצד
ניתן לקבוע האם תיאוריה הנה אמיתית? מה בכלל המובן של היות
אמיתי בכל הנוגע לתיאוריה? כדי להשיב על כך עלינו ראשית לנסות
ולהגדיר מהי תיאוריה. מהו מעמדן של האמירות המבוטאות בה. ויותר
מכל, מהו למעשה היחס בין הנאמר בתיאוריה לבין העולם הנתון
לפנינו, העולם המורכב מעובדות.
היחס בין התיאוריה למציאות:
כאמור, התיאוריה הנה פסוק אשר מתאר מציאות, אשר מבטא מצב דברים
מסוים. אולם, המציאות בה עוסקת התיאוריה איננה זו המוכרת לנו.
למעשה התיאוריה באה להעניק פשר, סדר או משמעות למציאות המוכרת
לנו. מהו אם כן היחס בין אותן הפשטות והכללות המופיעות
בתיאוריה לבין ערב רב הפרטים המגובבים אשר מאכלסים את העולם
המוכר לנו? כמובן שאין סוף תשובות נאמרו בנושא, ובמידת מה היחס
שונה בהתאם לסוג התיאוריה אותה אנו בוחנים. אולם אף על פי כן,
כאשר אנו בוחנים בסקירה חפוזה את התשובות השונות, הרי שניתן
להצביע על שלושה מודלים בסיסיים באשר להבהרת יחס זה:
1. המודל הראשון הוא זה אשר ניתן לכנותו 'המודל הקלאסי'. על פי
תפיסה זו תפקידה של התיאוריה הוא פשוט לתאר את המציאות כפי
שהיא באמת. העולם החושני, מלא הוא באשליות, בטעויות ובתעתועי
חושים. התיאוריה באה ללמד אותנו על מצב הדברים האמיתי. אם אנו
רואים בעינינו מגוון של צבעים, באה התיאוריה הפיסיקאלית
ומסבירה כי הצבעים קיימים רק במוחנו. לאמתו של דבר ישנם רק
אורכי גל שונים. אם אנו רואים את ההיסטוריה כתוצר פעולתם של
אישים ורעיונות, באה התיאוריה המרקסיסטית ומסבירה לנו שזוהי רק
אשליה. ההיסטוריה האמיתית הנה אך ורק תולדות המאבק על השליטה
באמצעי הייצור. אם אנו רואים את העולם כמקום חסר פשר, אכזרי
ורצוף עוולות, באה התיאוריה הדתית (לפחות אחת מהן) ואומרת כי
כך נראה הדבר רק בשל קוצר השגתנו. למעשה העולם הנו מקום נפלא,
בו שולטים עקרונות המשפט והצדק.
ניתן להמחיש תפיסה זו באמצעות הדוגמא המפורסמת אשר מביא
אדינגטון ((Eddington, בדברו על שולחן הכתיבה שלו, אשר בעצם
הנו שתי שולחנות שונים:
אחד מהם מוכר לי משנות חיי הראשונות [...] הוא תופס מקום
בחלל. הוא, יחסית, בר קיימא. יש לו צבע. ומעל לכל - הוא גשמי.
[...] שולחן מספר 2 הוא השולחן המדעי שלי [...] רובו ככולו
ריקנות. בתוך הריקנות מפוזרים, זעיר פה זעיר שם, מטענים
חשמליים רבים האצים אנה ואנה במהירויות גדולות. אולם נפחם
המצורף אינו מגיע אף לכדי ביליונית אחת מנפח השולחן עצמו.
[...] אין אני צריך לספר לכם כי באמצעות מבחנים מחוכמים
והיגיון חסר רחמים מבטיחה לי הפיסיקה המודרנית נאמנות כי
שולחני המדעי, השני, הוא היחיד הקיים באמת.
אם כך ישנם שני עולמות. האחד הוא זה המתואר באמצעות העובדות.
עולם של צבעים, צורות, אנשים וחפצים. השני הוא זה המתואר
באמצעות התיאוריה. זהו עולם של חלקיקים ואנרגיות, של אורכי גל
ומטענים חשמליים. עולם שנשלט בידי מערכות חוקים ופונקציות
בעלות אופי מתמטי. על פי תפיסה זו, העולם הראשון הוא כוזב. הוא
אך ורק אשליה. תוצר של הרקע התרבותי, של מבנה החשיבה ושל
תפיסות החושים המוגבלות שלנו. העולם השני הוא זה אשר קיים
באמת. תפקידה של התיאוריה הוא לספר לנו את האמת. לחשוף בפנינו
את המציאות כפי שהיא. לקרוע את המסווה מעל פניה ולגלות מהם
הדברים אשר קיימים באמת.
התיאוריות השונות, לפי גישה זו, הנם משפטים אשר מתארים את מצב
הדברים בעולם האמיתי. אמיתותן או שקריותן הנן על פי ההתאמה
בינן לבין אותו מצב דברים. מכך יוצא כמובן כי כל תיאוריה היא
בהכרח או אמיתית או שקרית - גם אם לא תמיד יש בידינו את הכלים
להכריע בכך. מכך יוצא גם כי לאמיתותה של תיאוריה אין כל קשר
לשאלה האם מישהו מחזיק בה. התיאוריות כלל אינן יציר כפיו של
האדם. ניוטון, לדוגמא, כלל לא המציא את כוח המשיכה. כוח
המשיכה, כולל נוסחתו המתמטית, היו קיימים מאז ומעולם. ניוטון
רק גילה אותם לבני האדם. בני האדם אולי מנסחים את התיאוריות,
אולם העולם אותו התיאוריות מתארות קיים ללא כל תלות בהם.
מכאן גם נובע, כי כל התיאוריות האמיתיות צריכות להימצא בהתאמה
זו עם זו. התיאוריות האמיתיות מתארות את העולם האמיתי. סתירה
בין שתי תיאוריות אשר שתיהן מוחזקות כאמת משמעה סתירה בין
חלקיה השונים של המציאות. יתכן כמובן כי כל תיאוריה מתארת חלק
אחר של המציאות. אולם אז בהכרח צריכה להיות קיימת האפשרות -
התיאורטית לפחות - להכליל את שתיהן גם יחד בתוך תמונת עולם אחת
כוללת. יתכן גם, כי שתי תיאוריות אמיתיות מבטאות שני רבדים של
המציאות. לדוגמה, יתכן כי גם תיאוריות פיסיקאליות וגם תיאוריות
פסיכולוגיות יהיו נכונות - למרות שהן מתארות לכאורה עולמות
שונים. אולם זה בתנאי שעולם אחד ניתן להעמדה - באופן עקרוני -
על עולם אחר. למשל, אם הנחנו שהעולם האמיתי הוא העולם של חוקי
הפיסיקה, אם כן כל תיאוריה פסיכולוגית - ברמת העיקרון - צריכה
להיות ניתנת להעמדה על מונחים פיסיקאליים. או, אם ניטול דוגמא
אחרת, גם הרפואה המערבית וגם הרפואה הסינית מתארות את
המנגנונים המפעילים את גוף האדם, את גורמי הבריאות והחולי.
מאחר שהתיאורים שהן מציגות הנם שונים לחלוטין ואף סותרים, אם
כך בהכרח אחת מהן שקרית. האפשרות היחידה להחזיק בשתיהן גם יחד
היא בהתבסס על ההנחה כי אי-שם קיימת תיאוריה אחת כוללת אשר
מאחדת בין שתיהן - או לחלופין כי ניתן באופן עקרוני לתרגם אחת
מהן למושגיה של השנייה. כמובן שאין הדבר אומר כי בהכרח יש
לעשות זאת, או אפילו כי ניתן לעשות זאת. כאמור, התיאוריות
האמיתיות קיימות ללא שום קשר עם ידיעתנו אותן. משמעות הדבר הנה
אך זאת: כי בסופה של הדרך, כל התיאוריות האמיתיות משתלבות זו
עם זו. כי תמונת העולם האמיתית, אותה תיאוריה סופית אשר אולי
לעולם לא תתגלה, כוללת היא בתוכה את כל התיאוריות האמיתיות גם
יחד.
לכאורה, גישה זו מציגה בפנינו תפיסת אמת פשוטה וקוהרנטית. אולם
אף על פי כן אין היא חפה מבעיות. כמובן שהבעיה אשר מזדקרת מיד
לעין היא שאלת מקור הידיעה. מנין לנו בעצם שתיאוריה מסוימת הנה
אמיתית? התיאוריה הרי לעולם אינה נגישה לנו באופן ישיר. תמיד
יתקיים פער בין העולם הנתון לתפיסתנו, עולם העובדות, לבין אותו
עולם המתואר באמצעות התיאוריה. כיצד אם כן ניתן להסיק את
התיאוריה מן העובדות? כאשר אנו עוסקים בתיאוריה דתית, כזו אשר
ניתנה באמצעות התגלות או מפיה של סמכות מוחלטת, המצב פשוט
יחסית. אולם, כאשר אנו עוסקים בתיאוריה מדעית, מטאפיסית או
אידיאולוגית, כזאת אשר מקורה בתבונה האנושית, אזי מתעוררות
הבעיות. שכן, כל תיאוריה בהכרח הנה אמיתית או שקרית. מאחר
שתפקידה של התיאוריה הנו לתאר את המציאות כפי שהיא, הרי
שתיאוריה שקרית- תהא תועלתה המעשית אשר תהא- הנה חסרת ערך.
כאמור, אמיתותה של תיאוריה אינה קשורה לשאלה מי מחזיק בה או
האם מישהו בכלל מכיר אותה. יתכן אם כך, כי כל התיאוריות
הנמצאות בידינו הנן שקריות. כולן מתארות מציאות שאיננה קיימת.
באשר למציאות האמיתית, זו אשר מתוארת בתיאוריות האמיתיות,
איננו יודעים דבר. אמנם, יש בידינו כלים לוגיים וניסיוניים
שבאמצעותם אנו יכולים להעמיד את התיאוריות שבידינו במבחן. אולם
כידוע, אף אחד מן הכלים הללו איננו מושלם. אף אחד מהם אינו
יכול להעניק לנו וודאות מוחלטת. והראיה לכך היא שמדי פעם
האנשים אכן זונחים תיאוריות בהן האמינו, גם כאלו שנבדקו ואף
הוכחו, אם מתגלה תיאוריה טובה יותר אשר יכולה להחליף אותן. ואם
כן, אין לנו שום דרך לדעת בוודאות כי יש בידינו תיאוריה אמיתית
כלשהי. אם תפקידה של התיאוריה הנו לתאר את העולם האמיתי, הרי
שהיא בהכרח נכשלת תדיר. באשר לעולם האמיתי, אנחנו חסרי כל
ידיעה- או לפחות, חסרי כל ידיעה וודאית.
יתרה מזאת, ניתן להרחיק לכת ולומר, כי אם המציאות האמיתית הנה
זו אשר מתוארת בתיאוריות האמיתיות, ואם אין איש בנמצא אשר מכיר
אותן, אם כך באיזה מובן בכלל המציאות הזאת קיימת? וביחס למי?
כאמור, תיאוריה היא אמיתית במידה שהיא משקפת את מצב הדברים. אך
מה פשר הדבר 'לשקף את מצב הדברים'? הרי איש אינו יודע מהו מצב
הדברים. מעצם טבעו הוא בלתי ניתן לידיעה. האפשרות היחידה ללמוד
עליו משהו היא רק באמצעות התיאוריות. למעשה כל קיומו של אותו
'מצב דברים' הנו רק בתוך התיאוריות. אם אין אנו מחזיקים באמונה
באיזה 'שכל פועל' אשר מרכז בקרבו את כל הידיעות, אם כן אנו
נאלצים להודות שמציאות זו, או 'מצב הדברים האמתי', אינם עומדים
בשום קריטריונים של קיום ולמעשה הנם חסרי משמעות.
מעבר לכך, כאשר אנו בוחנים באופן פרטני את התיאוריות השונות
בהן החזיקו בני האדם במרוצת הדורות, הרי שאין מנוס מלהודות כי
תיאוריות אלו הן יציר כפיו של האדם. הן נוצרו בידי אנשים
מסוימים, בהתאם לצרכיהם ולתפיסת עולמם. אין הן התגלות של אמת
מוחלטת אשר הוטחה בפניהם של ההוגים, כי אם לרוב יצירה חופשית,
אשר באה לענות על צרכים מחשבתיים וצורניים ספציפיים. הסיבות
להתקבלותה של תיאוריה, לרוב אינן קשורות בהתאמתה למציאות
מוחלטת כלשהי, כזו אשר איש אינו יודע אותה. קשורות הן לרוב
באופנות, בשיקולים צורניים ובמאבקים שבין חסידי התיאוריות
השונות. אם אומנם קיימות בנמצא תיאוריות מוחלטות, המתארות את
המציאות כפי שהיא, הרי שככל הנראה אין להן דבר עם אותן
התיאוריות, הרעיונות והאמונות בהם מחזיקים בני האדם.
2. את המודל השני ניתן לכנות 'המודל התיאורי'. אם לפי המודל
הראשון תפקידה של התיאוריה היה לקרוע את מסך האשליה, לתאר
באוזנינו את העולם האמיתי, הרי שלפי מודל זה תפקידה של
התיאוריה הנו צנוע בהרבה. אין היא דנה במציאות אחרת כלשהי,
באיזה עולם 'אמיתי'. דנה היא בעולמנו שלנו, בעולם העובדות.
תפקידה הוא לתאר בפנינו עולם זה על כל פרטיו, בצורה כוללת
ובהירה ככל שניתן.
הבה נדגים זאת: אם ניקח בידינו מספר חפצים - א' ב' וג' - נאחז
אותם באוויר ונעזבם- סביר להניח שהם יפלו. אם נחזור על כך שוב
- התוצאה ככל הנראה תהיה זהה. כעת הבה ננסה לתאר זאת. אפשרות
אחת היא לומר "חפצים א' ב' ג' נוטים ליפול" או אפילו "דברים
בכלל נוטים ליפול כאשר עוזבים אותם באוויר". אפשרות אחרת היא
לומר "ישנו חוק גרביטציה". באמרינו זאת, אין אנו טוענים כי
אי-שם מצוי חוק כלשהו אשר מחייב את הדברים לנוע באופן מסוים
והוא הגורם לנפילתם של חפצים על פני כדור הארץ. למעשה, לפי
מודל זה, אין לנו כל מושג מהו הגורם לנפילה. בסך הכול אנו
אומרים כי כל הדברים אותם בדקנו עד כה נוטים ליפול באופן
מסוים. בסך הכול אנו אומרים כי ניתן, באמצעות נוסחה פשוטה
יחסית, לתאר את אופן נפילתם של חפצים - ובכלל את תנועתן של
מסות זו ביחס לזו. כמובן שזה רק בנוגע למסות אשר את תנועתן
מדדנו. יתכן כי בנסיבות אחרות או במקרה של מסות אחרות, הן
ינועו באופן אחר לגמרי. אי אפשר לדעת. בקיצור, על פי תפיסה זו,
התיאוריה לא באה להסביר את המציאות כי אם לתאר אותה.
נביא את דבריו של ויטגנשטיין, אולי הנציג המובהק ביותר של גישה
זאת:
נחשוב על משטח לבן המנומר בכתמים שחורים לא סדירים. עתה נאמר:
תהא התמונה העולה מכך אשר תהא, תמיד אוכל להתקרב לתיאורה
כרצוני, על ידי שאכסה את המשטח ברשת צפופה כנדרש, ואגיד על כל
ריבוע אם הוא לבן או שחור. באופן זה תיארתי את המשטח בצורה
מאחדת. צורה זו היא שרירותית, כי יכולתי להשיג אתה תוצאה ברשת
בעלת חורים משולשים או משושים. [...] הרשתות השונות מקבילות
למערכות השונות של תיאור העולם.
[...] אין זה אומר מאומה על תמונה, כגון זו הנזכרת לעיל, שניתן
לתאר אותה על ידי רשת בעלת צורה נתונה (שהלא כך הוא לגבי כל
תמונה ממין זה).
קווי הרשת - אליבא דויטגנשטיין - מקבילים לחוקי המדע. כשם
שהרשת איננה חלק מהציור כך אף חוקי המדע אינם חלק מן העולם.
כשם שאת אותו משטח ניתן לתאר באמצעות כמה סוגים של רשתות, כך
ניתן לתאר את המציאות באמצעות מספר תמונות עולם אפשריות, מספר
מערכות של תיאוריות. יהיו כאלו שיהיו יותר מדויקות ויהיו פחות
מדויקות - אולם אף לא אחת מהן תהיה הכרחית. המדע - לפי תפיסת
ויטגנשטיין - איננו אוסף החוקים ההכרחיים והאוניברסליים על
פיהם פועל העולם, כי אם קונסטרוקציה שאנו בנינו. קונסטרוקציה
אשר נועדה לתאר - בצורה מוצלחת יותר או פחות - את מכלול
העובדות המהוות את המציאות. מכלול אשר ניתן היה לתארו באותה
המידה גם באמצעות קונסטרוקציות אחרות.
אם כן, לפי תפיסה זאת, התיאוריות כלל אינן גוף של ידע.
התיאוריות אינן מוסרות לנו כל מידע מעבר לעובדות. התיאוריות
הנן אך ורק האופן אשר בו אנו מארגנים את אינסוף הנתונים של
העובדות. המושגים וההפשטות אשר מאכלסים את התיאוריות אינם
קיימים באיזושהי 'מציאות אמיתית'. אך בה במידה אין הם בדיות.
אלו הם אך ורק מונחי עזר אשר משמשים לנו לארגון אותו אוסף
כאוטי של עובדות. כאמור, התיאוריות אינן מוסרות לנו איזושהי
אמת עליונה אודות העולם. אולם גם אין זה נכון כי הן המצאות
האדם בלבד. המידע אשר בתיאוריה, אין הוא תוצר רוחו של האדם.
זהו המידע של העובדות, המידע של עולם החושים. תרומתו של האדם
לתיאוריה הנה אך ורק המבנה שלה. אך ורק האופן אשר בו מסודרים
הנתונים.
מהו אם כן ההבדל העקרוני שבין שני המודלים? ראשית, מובן מאליו
כי לפי שיטה זאת לא שייך לדבר על תיאוריות אמיתיות ותיאוריות
שקריות. לכל היותר ניתן לדבר על תיאוריות יותר מוצלחות ופחות
מוצלחות. המדד היחיד לערכה של תיאוריה הנו יעילות התיאור שלה,
דהינו יכולתה לתאר את המציאות בצורה שלמה ככל האפשר, תוך שימוש
במספר קטן של פסוקים ובכמות מינימאלית של קונסטרוקציות
מושגיות. מובן גם, כי אם אנו מאמצים מודל זה הרי שאין כל מניעה
עקרונית להחזיק בשתי תיאוריות סותרות גם יחד. אם התיאוריה הנה
אך ורק קונסטרוקציה אשר נועדה לתאר את העולם, אם כן יתכן
ובמידה ולא נוכל לתאר את מכלול המציאות באמצעות קונסטרוקציה
אחת, הרי שנאלץ להשתמש בשתי מערכות תיאורטיות שונות לשם תיאור
קטעים שונים של העולם. מאחר והתיאוריה אינה טוענת דבר על
המציאות אם כך לא יתכן שתיווצר סתירה. כמו כן, אם ערכה היחיד
של תיאוריה הוא ביכולת התיאור שלה, הרי שתיאוריה אשר רק מספרת
לנו אודות עולמות עליונים ומהויות נסתרות, מבלי שתספק לנו שום
כלים ממשיים לארגון העובדות, הרי שהיא חסרת ערך לחלוטין.
לפיכך, על פי מודל זה, אין כל מקום לתיאוריות מטאפיסיות או
תיאולוגיות. אין להן כל ערך תיאורטי והן עוסקות למעשה בדברים
אשר אין כל אפשרות לדעת אותם. בנוסף לכך מוכרחים לציין את
ההבדל באשר לאופי העיסוק התיאורטי. ההבדל מבחינת המוטיבציה
והאמצעים, בין האדם אשר סבור כי הנו מגלה את האמת העליונה אשר
חבויה אי-שם, לבין זה אשר רואה את עיסוקו אך ורק בהמצאה של
קונסטרוקציות מושגיות. כאלו אשר כל תפקידן רק לסייע בארגון
העובדות.
אולם גם מודל זה איננו נקי מפגמים. הפגם המרכזי במודל זה הנו
כי הוא הולם רק חלק קטן מן התיאוריות בהם מחזיקים בני האדם.
כאמור, לפי מודל זה, התיאוריה הנה אך סידורן של העובדות במבנה
כלשהו. אולם כידוע, התיאוריה על פי רוב עושה הרבה מעבר לזה.
התיאוריה גם מוסיפה עובדות. היא ממציאה אובייקטים ויוצרת
עולמות. אם נחזור אל הדוגמה בדבר שתי השולחנות, הרי שהתיאוריה
המדעית לא רק תיארה את השולחן העובדתי. למעשה היא החליפה אותו
בשולחן אחר, תיאורטי, אשר מתקיים בעולם אחר לגמרי. קשה לטעון
כי אותו שולחן של חלקיקים ומטענים חשמליים הנו אך ורק
קונסטרוקציה מושגית. כי אין הוא אובייקט אשר אמור להתקיים
במציאות כי אם אך ורק אופן מסוים של סידור הנתונים.
אולם יותר מזה, הקושי הגדול ביותר במודל זה הוא בכך, שאין הוא
מספק שום הסבר לדבר התמוה מכל: לכך שהתיאוריה עובדת. התיאוריה
הרי אינה רק אמצעי לתיאור המציאות. היא משמשת גם כלי לשם פעולה
במציאות. היא אף מנבאת את אשר יתרחש במציאות - ולעתים בהצלחה
רבה. אם התיאוריה הנה רק האופן בו אנו מארגנים את העובדות, אם
כך כלל לא ברור כיצד העובדות עצמן מתנהגות בהתאם לה. כלל לא
ברור כיצד זה האוסף הכאוטי של העובדות ממשיך להתנהג על פי
מבנים מחשבתיים אותם יצרו בני האדם.
3. את המודל השלישי ניתן לכנות בתואר 'המודל הפוסט מודרניסטי'.
על פי מודל זה, התיאוריה איננה תמונת העולם האמיתית ואף לא
מכלול העובדות כשהן מסודרות באופן לכיד. התיאוריה היא סיפור,
המצאה שבני האדם בדו מליבם. אין לה כל ערך אינפורמטיבי. למעשה
כגוף ידע, אין לה ערך כלל. הערך היחיד שיש לה הוא בתור פעילות.
פעולת הסיפור, המצאת התיאוריה, אלו פעולות אשר יש להן ערך. ערך
לא כאמצעי להכרת המציאות, כי אם בתור פעולות אשר עשויות לשרת
אינטרסים וצרכים שונים ומשונים.
כמובן שלפי מודל זה אין כל מקום להבחין בין אמת לשקר ביחס
לתיאוריה. גם אין מקום להבחין בין תיאוריה יותר מוצלחת או פחות
מוצלחת. כל התיאוריות, כל תמונות העולם האפשריות, הנן במעמד
זהה. כולן בדיות. סיפורים אשר אינם משקפים דבר. אין הן משקפות
את אשר מעבר לפני השטח מאחר ואין דבר מעבר לפני השטח. פני
השטח, העובדות, הן המציאות היחידה. ניסיון לפרש את העובדות,
לגלות את משמעותן הנסתרת, דומה הוא לניסיון לפרש כתמי דיו
אקראיים על גבי נייר. ניתן לפרשם באינסוף דרכים, מאחר וכל
הפירושים הם אך יצירי דמיונו של הפרשן. הכתמים עצמם הם כתמים
ותו לא, חסרי כל משמעות. ודאי שלא שייך לדבר על פירושים
'אמיתיים'. אם מתבצעת הבחנה בין התיאוריות השונות, אזי זה אך
ורק הבחנה בהתאם לשאלה מי אמר אותן. הבחנה על פי השאלה איזה
אינטרס הן נועדו לשרת. אם מוטל עלינו להכריע בין תיאוריות
שונות, הרי השיקול היחידי הוא אלו הן התיאוריות אשר משרתות את
מי שאנו חפצים ביקרם. אם בראשית הדיון הזכרנו את האמירה הרווחת
הגורסת כי 'אין אמת', הרי שמודל זה, המודל הכופר באמיתותה של
תיאוריה כלשהי, הרי שהוא מציג מובן אפשרי אחד לאמירה זו.
מובן כי גם במודל זה לא חסרים קשיים. כל הקשיים אשר עלו ביחס
למודל הקודם קיימים גם כאן. אם התיאוריות הנן אך ורק סיפורים,
כיצד זה שהן פועלות במציאות? אם לכל התיאוריות מעמד זהה, אם
אין מובן על פיו תיאוריה יכולה להיות אמיתית, אם כך כיצד זה
שיש תיאוריות אשר ניתן לפעול על פיהן ויש כאלו שלא? כיצד זה
שאחדות מקנות לנו שליטה על המציאות ואחדות לא?
ניתן גם להוסיף כאן עוד נקודה. אם לתיאוריה אכן אין כל ערך
אינפורמטיבי, הרי שגם כפעילות לא צריך להיות לה ערך. אם אכן
התיאוריות הנן אך ורק סיפורים, אם כן המסקנה המתבקשת היא לחדול
מהמצאת תיאוריות. לחיות - במידה והדבר אפשרי בכלל - אך ורק
ברמת העובדות, אך ורק ברמת פני השטח. אם להמצאת התיאוריה עדיין
יש ערך, אם התיאוריה עדיין יכולה לשרת אינטרס כלשהו, הרי זה אך
ורק מפני שמרבית האנשים עדיין שבויים בתוך התפיסה הקלאסית.
עדיין הם סבורים כי התיאוריה תפקידה להציג אמת נסתרת כלשהי
המצויה מעבר לפני השטח.
אם נסכם את הדיון עד כה, הרי שמצאנו עצמנו מול שלושה מודלים
המבארים את היחס בין התיאוריה לעובדה - ובמקביל להם הצטיירו גם
שלושה מודלים של אמת. על פי המודל הראשון האמת משמעה התאמה
לעובדה נסתרת כלשהי, שיקוף של המציאות האמיתית. על פי המודל
השני האמת משמעה היצמדות ככל האפשר לעובדות. ואילו על פי המודל
השלישי - האמת הנה מושג חסר משמעות בכל הנוגע לתיאוריה. האמת
כלל איננה מדד על פיו ניתן לבחון תיאוריה. אולם, כפי שראינו,
כל אחד מן המודלים הנו בעייתי, כאשר מנסים להחיל אותו על
המציאות שלנו עם מגוון התיאוריות שלה.
מודל נוסף של אמת:
מה אם כן הצלחנו ללמוד עד כה אודות התיאוריה? ובכן ידוע לנו
שהיא מתייחסת אל המציאות, ידוע לנו שהיא מתבססת על עובדות. בה
במידה, ידוע לנו גם שאין היא נשארת ברמת העובדות. היא טווה
סיפורים ויוצרת עולמות. ידוע לנו גם כי היא נוצרת על ידי בני
האדם. אך אף על פי כן, ידוע לנו כי היא עובדת במציאות וכי היא
מקנה שליטה על המציאות.
זוהי אולי הקושיה הגדולה ביותר אשר מעורר מושג התיאוריה: כיצד
זה המציאות מתנהגת על פי מודלים אשר המציאו בני האדם? כמובן
שזה נוגע רק לחלקים מסוימים של המציאות ורק במקרים ספציפיים,
אבל אף על פי כן השאלה נותרת בעינה. דומה הדבר לסופר אשר בדה
סיפור מלבו ואחר כך נוכח לדעת כי כל יצירי דמיונו קיימים אף
בעולם החיצון . אולם הקושי אף גדול יותר. במקרה שלנו הסופר בדה
סיפורים אחדים, שונים ואף סותרים זה את זה. אולם לבסוף, נוכח
הוא כי כולם גם יחד מתרחשים במציאות.
אך האומנם הדבר הנו כה אבסורדי? נחליף לרגע את דימוי הסופר
בדימוי אחר. נדמה לעצמנו תייר אשר איבד את דרכו בתוך עיר זרה,
ענקית וסבוכה. אין ברשותו כל מפה או מדריך, אולם הוא יודע כי
עליו להגיע אל יעד מסוים - או אל מספר יעדים. האפשרות היחידה
העומדת בפניו למצוא את דרכו היא לשוטט אנה ואנה, לרשום בקפדנות
את כל הבתים והרחובות בהם הוא נתקל, ולבסוף לנסות ולהרכיב מהם
תמונה - חלקית ומשוערת כמובן - של העיר, על פיה יוכל לנווט.
מובן מאליו כי לתמונה זו יהיה ערך רק אם הוא יודע להיכן מועדות
פניו. כמובן גם, שערכה תלוי במידת הקפדנות על פיה ירשום את
הפרטים. כמו כן, ודאי כי לרישום הפרטים יהא ערך רק בהנחה שיש
בעיר סדר מסוג כלשהו. אם הבתים לדוגמה, משנים את מיקומם ואת
צורתם כל אימת שהוא מפנה את ראשו, אזי לעולם לא יוכל לנווט
ביניהם. הבה נניח אם כן שיש בעיר סדר כלשהו. אך אף על פי כן
זהו סדר חלקי בלבד. מבנה העיר בכללותו הוא כאוטי מדי מכדי
שיהיה אפשר, באמצעות סיורים מקריים, לצייר מפה מלאה שלה. לכל
היותר יוכל התייר לנסות ולרשום את המסלולים השונים אשר מובילים
אותו אל יעדיו. לכל היותר יוכל הוא לשרטט מפה של רחוב מסוים או
של רובע מסוים - ואולי גם מפות אלו יימצאו לוקות בחסר. במקרה
כזה, אומנם המפה אשר ישרטט אותו תייר לא תוכל לשמש לעולם
כתמונה מדויקת של העיר. בנוגע למבנה הכולל של העיר, התייר
לעולם יישאר בלא ידיעה. לכל היותר הוא ידע כי ישנו סדר אמורפי
כלשהו. או אפילו, כי ברבעים שונים יש צורות שונות של סדר. אולם
אף על פי כן המפות אשר ישרטט יהיו בעלות ערך. הן יוכלו לסייע
לו להגיע אל מחוזות חפצו. בהדרגה, באמצעותן יוכל הוא להגדיל את
טווח השוטטות שלו. למצוא יעדים חדשים לסיוריו.
האם ניתן להשליך מודל זה על היחס בין התיאוריה והמציאות? לשם
כך יש להניח מספר הנחות. ראשית, עלינו להניח כי מאחורי
התיאוריה עומדת מידה כלשהי של כנות. דהינו, כי האנשים אשר הגו
את התיאוריות, אכן ביקשו לצייר תמונה כלשהי של המציאות. כי אכן
הם ניסו לגלות - על סמך איסוף של עובדות רבות ככל האפשר - איזה
מבנה של סדר אשר מתקיים במציאות. כי מה שעמד לנגד עיניהם הוא
לא - או לפחות לא רק - המצאה של סיפור על מנת לשרת אינטרס
כלשהו. בנוסף לכך, יש להניח מספר הנחות בנוגע למציאות. עלינו
להניח כי המציאות אינה כאוטית לחלוטין. כי יש בה צורות שונות
של סדר, ברמה כזאת או אחרת. כי אלו הן צורות של סדר אשר המוח
האנושי יכול להתקרב אליהן, או לכל הפחות, להעלות השערות של ממש
בנוגע אליהן. יחד עם זאת, משמעות הדבר היא כי לא ניתן לצייר
תמונה מלאה של המציאות. אין איזו חוקיות אחת ויחידה העומדת
בתשתית כל הדברים. לכל היותר ניתן למצוא איים של סדר. מסלולים
ספציפיים בתוך הכאוס, אשר יכולים להביא אותנו אל יעדים
מוגדרים.
אם אומנם אנו מאמצים מודל זה, הרי שעולות מכך מספר מסקנות לגבי
התיאוריה, המציאות והאמת. התיאוריה, לפי זה, אינה מציבה בפנינו
תמונה של המציאות 'האמיתית'. אולם גם אין זה נכון שהתיאוריה
הנה סיפור בעלמא או רק ארגון מחדש של העובדות. התיאוריה הנה
תוצאה של המפגש בין האדם לבין המציאות על שפע פרטיה. המציאות
מונחת לפני האדם כמצבור אינסופי של עובדות - אך עם זאת ניתן
לעתים להבחין בחוקיות מסוימת ברצף העובדות, במבני סדר כלשהם.
התיאוריה הנה הניסיון לעמוד על הסדר הזה, להגדיר אותו ולשלב
אותו במסגרת של תמונת עולם. אולם המציאות עצמה הנה אמורפית
מדי, עשירה ובעלת אינסוף רבדים, מכדי שניתן יהיה למצות אותה
במערכת אחת של חוקים. בסופו של דבר התיאוריות הנן רק השערות,
ניסיונות לתאר את השלם על פי חלקים בודדים. לכן כל תיאוריה
יכולה לשקף רק קטע מן המציאות. רק היבט אחד של הדברים. מסיבה
זו, גם אין כל מניעה להשתמש בתיאוריות סותרות עבור חלקים שונים
או רבדים שונים של המציאות. התיאוריה הרי אינה מציגה בפנינו את
תמונת העולם המושלמת. אין בכלל תמונת עולם מושלמת. התיאוריה
הנה רק מודל חלקי של העולם. מודל אשר נועד לאפשר לנו לפעול
במציאות. ובאופן טבעי, לצורך פעולות שונות בסביבות שונות, יש
להשתמש במודלים שונים.
אם כן, התיאוריה נבחנת על פי המידה בה היא מאפשרת לנו לפעול
במציאות, לתפקד בתוך ים העובדות. אין תיאוריה שהיא אמיתית
באופן מוחלט - דהינו שהיא נותנת תמונה מושלמת וסופית של
המציאות. האמת של תיאוריה הנה לעולם אמת יחסית. ככל שהתיאוריה
מתבססת על כמות רבה יותר של עובדות וככל שהיא מגדילה את טווח
הפעולה והחשיבה שלנו, כך היא אמיתית יותר - כלומר יעילה יותר.
אך מה פרוש הדבר תיאוריה 'יעילה'? ובכן, תיאוריה הנה יעילה אם
היא מלמדת אותנו דבר מה אודות המציאות. אם היא מאפשרת לנו
לשלוט בעולם או לפחות להתמצא בו. אם היא מצליחה לשבץ את
העובדות, הפרטים, התחושות והאינטואיציות שלנו בתוך מערכת
מושגית יציבה. המושגים 'התמצאות בעולם' או 'שליטה בעולם', אין
בהכרח משמעם כי יש להגביל את התיאוריה רק לשימושים טכנולוגיים.
גם התחומים של חיי הנפש, של יצירות האמנות או של החוויות
הדתיות הנם עולמות אשר יש להתמצא בהם ולתפקד בהם. גם הניווט
בתחומים אלו דורש מערכת תיאורטית כלשהי. כל תיאוריה באשר היא,
מורכבת מתשתית עובדתית ומחלק ספקולטיבי. אומנם, ככל שהנושאים
בהם עוסקת התיאוריה הנם מופשטים יותר, כך מצטמצם החלק העובדתי
וגדל חלקו של האגף הספקולטיבי. לכן, כאשר עוסקים בנושאים
מטאפיסיים, טווח היעילות של התיאוריה מצטמצם. לכן בתחומים אלו
ישנה חשיבות עליונה לגמישות המחשבתית וליכולת השימוש בכמה
מערכות תיאורטיות. לכן בתחומים אלו, ההיצמדות למערכת תיאורטית
אחת וההתייחסות אליה כאילו הייתה תמונת העולם המושלמת, יוצא
שכרה בהפסדה.
כאמור, ערכה של תיאוריה נבחן על פי יעילותה. אולם יעילותה של
התיאוריה נמדדת ביחס לדבר בו היא עוסקת. יעילותה אינה נמדדת
בשאלה האם ביכולתה לקדם את מעמדו של האומר אותה, או לשרת
אינטרס כלשהו. אם נשוב אל דוגמת המפה, הרי יעילותה של מפה אינה
נמדדת לפי יכולתה לשמש לעשיית רוח או לקינוח האף. יעילותה
נמדדת ביחס למטרתה המקורית - דהינו עד כמה היא מסייעת לתייר
למצוא את דרכו בתוך העיר. במידה והתייר, באופן מכוון, ישרטט
מפה אשר מתעלמת מרחובות מסוימים או משנה את צורתם, המפה אשר
תתקבל עשויה להיות יעילה כמניפה, אך בתור מפה היא תהיה חסרת
ערך. מפה שכזו לעולם לא תסייע לו למצוא את דרכו.
קיצורו של דבר, יש לזכור כי בסופו של דבר התיאוריות עוסקות
במציאות. הן מתיימרות לתאר אותה - או לפחות להאיר היבטים שלה.
תיאוריה אשר במוצהר אינה עוסקת במציאות - כלומר כזו אשר מתעלמת
מן העובדות או כזו שלא נועדה לבאר את העולם כי אם לשרת אינטרס
כלשהו - הרי שהיא תיאוריה שקרית. כמובן שאף תיאוריה אינה יכולה
לכלול את כל העובדות ואף תיאוריה אינה אך ורק שיקוף של
המציאות. אולם אף על פי כן ניתן לדרוש מהוגי התיאוריה כי
יתחשבו במרב העובדות וכי ינסו לצייר את המציאות כמיטב יכולתם.
במילים אחרות, תיאוריה נמדדת לא רק על פי כמות העובדות עליהן
היא מבוססת ועל פי השלמות של תמונת העולם שהיא מציגה, כי אם גם
על פי מידת הכנות אשר עומדת מאחוריה. ככל שמעורבת בתהליך יצירת
התיאוריה מידה רבה יותר של כנות, כך תהיה התיאוריה יעילה יותר
- כלומר כך רב יותר הסיכוי שהתיאוריה באמת תשקף סדר כלשהו אשר
קיים במציאות. כאן שוב מוצאים אנו את הקשר בין אמת כתכונה של
היגד - דהינו תיאוריה אמיתית - לבין אמת במובן של תכונת אופי,
דהינו כנות. אומנם אין אמת מוחלטת, על פי זה, אולם אף על פי כן
ישנו שקר. תיאוריה עשויה להיות שקרית, אם אין בה מידה כלשהי של
כנות. תיאוריה עשויה להיות אמיתית - באופן יחסי כמובן - אם
האנשים אשר הגו אותה באמת ניסו לצייר את המציאות - כלומר הם
התחשבו בכל העובדות שברשותם וניסו באמת ובתמים להצביע על מבנה
סדר כלשהו אשר קיים בעולם.
למעשה אין בדברים כל חידוש. במובן מסוים, כך עובדים מרבית
התיאורטיקנים. בדברנו על אדם החוקר תיאוריות אנו נוטים להעלות
בדמיוננו מין פיסיקאי אשר בוחן את מבנה החומר. אולם הבה נדמה
במקומו פסיכולוג, אשר מנסה לבחון את נפש המטופל שלו. פסיכולוג
דוגמאטי, ראשית כל יעיין בתיאוריות הפסיכולוגיות השונות, יחליט
איזו מהן הוא מאמץ, ואחרי כן ינתח כל מטופל על פי התיאוריה
'האמיתית'. אולם פסיכולוג נבון יותר ינהג אחרת. הוא ישתמש
בתיאוריות השונות בהתאם לסיטואציה ובהתאם למטופל הספציפי.
באחדים מן החולים הוא יטפל על פי מודל האישיות הפרוידיאני,
באחדים על פי התיאוריות היונגיאניות, לעתים הוא יעשה שימוש
בתרופות וכימיקלים ולעתים הוא ינטוש את כל התיאוריות כולן
ויפעל על פי האינטואיציה שלו. לכאורה הדברים תמוהים. הרי
התיאוריות השונות עומדות בסתירה זו לזו. כיצד יכול הוא לנקוט
פעם בזו ופעם בזו? הרי אם מבנה האישיות הוא אכן כזה כפי שניתח
אותו פרויד, הרי עליו להיצמד תמיד לתיאוריה הפרוידיאנית. ואם
אין זהו מבנה האישיות האמיתי, אם כן התיאוריה הזו היא שקרית
ואזי, איך ניתן לטפל על פיה? אולם, כמובן שהתשובה היא פשוטה.
פסיכולוג נבון יודע כי נפש האדם הנה דבר הרבה יותר מורכב
ומסובך מכדי שניתן יהיה לתמצת אותו בתיאוריה כלשהי. שום
תיאוריה אינה יכולה להקיף את כל מבנה הנפש. התיאוריות השונות,
הטובות שבהן, לכל היותר יכולות להאיר היבטים שונים של חיי
הנפש. לכל היותר יכולות הן לספק שורה של מודלים, אוסף של כלי
עבודה שמהם נוכל לבחור בהתאם לנסיבות. כמובן שאין בכך כדי לומר
כי כל תיאוריה שהיא עשויה להיות אמיתית או כי כל התיאוריות
שוות ערך. ישנן תיאוריות שימושיות יותר ופחות. ישנם מצבים בהם
ניתן לעשות שימוש במספר תיאוריות חלופיות. ישנם מצבים להם
תתאים תיאוריה אחת ויחידה, וישנם מצבים בהם לא ניתן להשתמש
בשום תיאוריה קיימת. החכמה הנה להתאים את המודל התיאורטי
לנסיבות. להתאים את כלי העבודה למלאכה אותה אנו רוצים לבצע.
החיפוש אחר האמת:
לפי דברינו עד כה, תיאוריה אמיתית אין משמעה תמונה אובייקטיבית
של סדר הדברים בעולם, כי אם מודל אשר נוצר בידי האדם, אשר נועד
לסייע לו להתמצא בעולם ולפעול בו. אמת, בכל הנוגע לתיאוריה,
אין משמעה התאמה לאיזה סדר דברים קוסמי. משמעה, בעיקר,
יעילות.
אולם, כאשר אנו בוחנים את המניעים לעיסוק התיאורטי של בני האדם
במרוצת הדורות, הרי אנו מגלים כי שיקולים פונקציונאליים לא היו
השיקולים היחידים ואף לא בהכרח העיקריים. למעשה, החיבור בין
התיאוריה לבין הטכנולוגיה הנו חיבור מאוחר יחסית. מטרתה של
הפילוסופיה, מאז ראשית היווסדה, הייתה בראש וראשונה ידע טהור.
ידע לשם ידע. ידיעת האמת נתפסה לא כאמצעי למשהו אחר כי אם
כמטרה בפני עצמה. אריסטו מגדיר את המניע לעיסוק הפילוסופי
בהנאה הנגרמת לאדם מעצם ידיעתו את סדר העולם . לדבריו, זוהי
ההנאה הגדולה ביותר שתיתכן. הפילוסופים - ולמעשה כל
התיאורטיקנים - לא שאפו לשלוט בעולם או רק להתמצא בו. הם שאפו
לגלות את האמת העליונה, את סדר הדברים המושלם. ברגע שאנו
מגבילים את התיאוריה רק למשמעויותיה הפונקציונאליות, ברגע שאנו
מכריזים כי אין אמת מוחלטת ויש רק אמת יחסית, האם פירוש הדבר
כי כל אותו חיפוש מטאפיסי הנו חסר משמעות? האם יוצא כי אין
בכלל מה לחפש שם בחוץ?
כדי לנסות להשיב על כך עלינו ראשית לנסות ולהבין מה בעצם חיפשו
אותם אנשים. כן, הם חיפשו אמת. אבל איזה סוג של אמת? הם לא היו
מעוניינים בסתם צבירת עובדות. הם לא שאפו לידיעת כל הפרטים. הם
גם לא חיפשו סתם תיאוריה ואפילו לא סתם תיאוריה אמיתית. הם
חיפשו את התיאוריה האמיתית בה"א הידיעה. הם חיפשו את תמונת
העולם. לא סתם תמונת עולם אסתטית, שימושית או כוללת. הם חיפשו
אחר תמונת העולם האמיתית. אך מה פירוש לחפש את תמונת העולם
האמיתית? כיצד בכלל ניתן לזהות את תמונת העולם האמיתית כאשר
מוצאים אותה? בעל כורחנו עלינו איפה לומר כי מטרת החיפוש לא
הייתה סתם תמונת עולם, כי אם תמונת עולם שאמיתותה תהיה ודאית
לנו. תמונת עולם אשר בה לא ניתן עוד לפקפק. או בלשונו של ראסל
"ידיעה אשר היא ודאית במידה כזאת שאין בידי אדם בעל שכל להטיל
בה ספק".
החיפוש, אם כך, איננו רק אחר תיאוריה מסוימת כי אם בעיקר אחר
מצב מסוים. מצב של וודאות. מצב של היעדר ספקות. החיפוש הוא אחר
תמונת עולם אשר תעניק לנו את ההרגשה כי "זהו זה". כי אין עוד
מקום לתהיות ופקפוקים. הכול ברור וידוע.
מובן, כי ישנם הבדלים בין אנשים שונים ותרבויות שונות, באשר
לשאלה מה גורם לתחושה של וודאות. היו אנשים אשר שאבו את תחושת
הוודאות ממפגש עם סמכות עליונה, עם מסורת כלשהי או עם אדם
כלשהו. כאלו אשר מכוח מעמדם או אישיותם כל היוצא מפיהם נתפס
כאמת. היו אנשים אשר שאבו את תחושת הוודאות ממערכת של היקשים
לוגיים. היו אשר קיבלו את הוודאות בתורה כלשהי מן השלמות
האסתטית שלה, מהישגיה החומריים, מן הפופולאריות שלה וכד'. בכל
המקרים, אמיתותה של התורה - כלומר הוודאות המוחלטת בה - אינה
תכונה של התורה, כי אם תכונה של האדם. יותר נכון, זוהי צורת
התייחסות מסוימת של האדם כלפי התורה. זהו מצב נפשי מסוים, אליו
נקלע האדם בעקבות המפגש עם התורה. החיפוש המטאפיסי אחר האמת,
במובן זה, הנו החיפוש אחר ההגעה אל מצב זה.
במובן זה, ניתן לדבר על 'אמת' לא רק במובן של ידיעה אמיתית או
תמונת עולם אמיתית. ניתן גם לדבר על 'המעשה האמיתי', 'הדרך
האמיתית' וכן הלאה. כלומר, מעשה הנו אמיתי אם ידוע לנו באופן
וודאי כי זהו מה שאנו צריכים לעשות. דרך חיים כלשהי היא אמיתית
אם ידוע לנו בוודאות כי זוהי הדרך הנכונה. באופן זה, גם כאשר
אדם טוען כי 'גילה את האמת', אין בהכרח כוונתו כי התגלה לו
היגד מסוים שהנו אמיתי. לעתים לא נוסף לו שום מידע
אינפורמטיבי. אף על פי כן הוא טוען כי מצא את האמת, דהינו, הוא
זכה בתחושת הוודאות. הוא היגיע למקום שבו אין עוד כל ספקות.
על פי המודל אשר הצענו למעלה, אין בנמצא תמונת עולם אחת
מושלמת. כל תמונת עולם הנה בהכרח חלקית, מקוטעת, תוצר אנושי.
ערכה של תמונת עולם הוא רק ביכולת השימוש בה. כמובן שאם כן לא
שייך לדבר על תמונת עולם כלשהי במונחים של וודאות. כל תמונת
עולם עשויה להיות מוחלפת בנסיבות מסוימות או בתחומים אחרים.
האם פירוש הדבר כי אין עוד מקום לחיפוש אחר אמת, לחיפוש אחר
וודאות?
לא בהכרח. כאמור, וודאות הנה מצב נפשי מסוים. עדיין יכול האדם
לשאוף להגיע למצב זה, לחפש דרכים אשר יביאו אותו אליו. עדיין
יכול האדם לשאוף למצוא את המעשה האמיתי - דהינו את המעשה אשר
יהא לו ברור כי זהו אשר צריך הוא לעשות.
כמובן שאין אנו טוענים כי חיפוש זה הוא אפשרי, או אפילו כי
חיפוש זה הנו בהכרח רצוי. לא לנו לקבוע זאת. יתכן כי יהיו
אנשים אשר כלל לא ירצו במצב זה, כאלו אשר יעדיפו להישאר בספק.
יתכן גם כי יהיו אנשים אשר יטענו כי גם במובן זה "בעצם אין
אמת". כלומר, בעבורם אין זה אפשרי להגיע לתחושה של וודאות ביחס
לדבר מה. הטענה המועלית כאן היא אך זאת: כי יש לבצע הבחנה בין
החיפוש המטאפיסי אחר 'האמת' - שמשמעו הנה חיפוש אחר וודאות,
כלומר ניסיון להגיע אל מצב נפשי מסוים - לבין העיסוק התיאורטי,
אשר משמעו הנה יצירה של מודלים חלקיים לשם תפקוד במציאות.
לסיכום:
ניסינו לבחון כאן בקצרה כמה מן המובנים של המושג 'אמת'. כאמור,
המובן האחד הוא התאמה. בנוגע להיגדים המתארים עובדות, משמעות
המילה אמת הנה התאמה בין הנאמר בהיגד לבין סדר הדברים במציאות.
מובן נוסף הוא היעילות. בכל הנוגע לתיאוריה - לפחות על פי
המודל שהוצע כאן - ערך האמת שלה נקבע על פי המידה שהיא מסייעת
לנו למצוא את דרכנו בתוך המציאות. כמובן שזו אמת יחסית בלבד.
תמיד ניתן יהיה ליצור תיאוריה מקיפה יותר או שימושית יותר. כפי
שראינו גם, יעילותה של תיאוריה הנה פונקציה של מספר גורמים
ובהם שיטתיות, התבססות על מספר מקסימאלי של עובדות וכן הכנות
של יוצריה. ככל שיתעצמו גורמים אלו, כן יגדל הסיכוי שהתיאוריה
תוכל לשמש אותנו לצורך תפקוד בעולם ולעתים אף לשליטה בו.
כמו כן, ראינו כי לעתים המושג אמת משמש במובן של וודאות. דהינו
האמת הנה מה שאין לנו ספקות לגביו. המעשה האמיתי הוא המעשה
שאיננו מפקפקים בו. הדרך האמיתית היא הדרך שאנו בטוחים בה
לחלוטין. אומנם, לגבי תיאוריה, אין מקום לשימוש במובן זה של
אמת. אמיתותה של תיאוריה הנה לעולם יחסית. אין מקום לוודאות
לגביה.
אולם דומה כי ישנו מובן אחד של אמת בו טרם עסקנו. האמת כתכונת
אופי. האמת כמרכיב של האישיות. כאשר אנו אומרים על מישהו כי
הוא 'טיפוס אמיתי', למה אנו מתכוונים? אין אנו מתכוונים בהכרח
כי הוא אומר היגדים אמיתיים, כי הוא מחזיק בתיאוריות נכונות
ואפילו לא כי הוא יודע את הדרך האמיתית. אנו מתכוונים כי הוא
איננו מעמיד פנים, לא כלפי אחרים ולא כלפי עצמו. כי הוא איננו
רק מציג תדמית כלשהי. כי הוא נעדר זיוף.
אחת הדמויות אשר מסמלות תכונה זו יותר מכל היא דמותו של הנער
הולדן קופפילד, גיבורו של הספר 'התפסן בשדה השיפון'. הולדן
איננו נער נבון או מוכשר בצורה יוצאת דופן. אך אף על פי כן הוא
הפך בעיני רבים לאידיאל. הסיבה לכך היא פשוטה: הוא, בניגוד לכל
האנשים אשר סביבו, איננו מזויף. הוא יודע מי הוא ומה הוא. הוא
מכיר בחסרונותיו ומודע למניעיו. האנשים אשר הוא פוגש בדרכו,
כולם טיפוסים מזויפים. הם מדברים בקלישאות, משחקים תפקיד, חיים
בתוך פוזה. מאחורי כל מחווה וכל הערה שלהם מסתתר הרצון להרשים,
הרצון להציג תדמית כלשהי. דומה, כי אנשים אלו מציגים לא רק
כלפי חוץ, כי אם גם כלפי פנים. כי הם לא רק מדברים בקלישאות כי
אם גם חושבים בקלישאות. כי גם בתוך תוכם הם חיים בפוזה, גם
לעצמם אין הם מגלים את מניעיהם האמיתיים. שיא הזיוף בעיניו הוא
כמובן הקולנוע. מדיום שכל כולו קלישאות, כל כולו משחק של
תדמיות ריקות. אין פלא שגיבור הסיפור, אשר מסרב להתפשר וליטול
חלק במשחק, לא מוצא את מקומו בעולם שכזה. בסופו של הספר הוא
מוצא עצמו כשהוא מאושפז במוסד סגור.
אמת במובן זה, אם כן, משמעה היעדר פוזה. משמעה גילוי לב. אולם
גילוי לב כלפי חוץ אפשרי רק כאשר ישנו גילוי לב כלפי פנים. אדם
יכול לגלות את לבו לאחרים רק אם קודם כל הוא מגלה זאת לעצמו.
האדם האמיתי, אם כך, הנו זה אשר לא מציג תדמית מזויפת כלפי
העולם אך קודם כל, זה אשר לא מציג תדמית מזויפת כלפי עצמו.
האדם האמיתי הנו זה אשר לא מספר לעצמו סיפורים. זה אשר ישר
לחלוטין עם עצמו. האמת, אם כך, מופיעה כאן כמין סוג של מודעות
עצמית.
אומנם, ניתן לטעון כי גם במובן זה "בעצם אין אמת". כי אין איזו
אישיות גרעינית אשר אותה יש לחשוף. נפשו של האדם, יאמרו אחדים,
הנה בעצם רק אוסף של תדמיות. אין משמעות להבחנה בין התנהגות
מזויפת להתנהגות אמיתית מאחר ואין שום 'אני' אמיתי מתחת לאוסף
המסכות. ישנו רק משחק אינסופי של פוזות. אין משמעות לשאיפה
למודעות עצמית, שכן אין בנמצא שום 'עצמי' שאליו יש להתוודע.
לאמתו של דבר, יאמרו הם, אין בנמצא שום סובייקט. יש רק תדמיות,
קלישאות וציטוטים.
ובכן, קשה להתווכח עם עמדה כזאת. ודאי כי בנושא זה אין מקום
לטיעונים לוגיים או להוכחות אמפיריות. שכן כיצד ניתן להוכיח כי
אכן ישנה אישיות עצמית? כיצד ניתן להוכיח כי יש הבדל בין אדם
אמיתי לבין אדם מזויף? אל מול דעה אשר כזו, כל אשר נותר הוא
לצטט את מילותיו של מאיר אריאל:
אך אם עדיין ישנו הבדל
בין צחוק מעושה לצחוק מתגלגל
אז ברוך ה', תודה לאל. |
