כאבה לו הבטן, אז הוא סיפר את זה לאימא שלו. למען האמת הוא לא
סיפר לה ברגע שהבטן שלו התחילה לכאוב, כי הוא לא מפונק. זאת
אומרת בדרך כלל הוא לא מפונק, כי הרי כל אחד מפונק לפעמים.
ביום השלישי לכאב הוא סיפר לה. הוא ניסה לספר לה גם קודם,אבל
היא אמרה שזה סתם ושילך לישון. אז הוא הלך לישון. יומיים. ביום
השלישי ממש כאבה לו הבטן, והיא התנפחה לו קצת, אז הוא כבר היה
חייב להגיד לה.
היא צעקה עליו ושאלה אותו אותו למה הוא לא ספר לה קודם. הוא
אמר לה שהוא ניסה, אבל היא שלחה אותו לישון. היא אמרה שהיא לא
ממלאת את חובתה האימהית, וצעקה על עצמה ואחר-כך על אבא שלו כדי
שייקח אותו למוקד. זה לא שהיא לא אהבה אותם, או שהיא אהבה כל
כך לצעוק. זה פשוט כבר היה הרגל.

הוא ואבא שלו נסעו למוקד. הפנו אותם לרופא הילדים, שהפנה אותם
לרופא העור, שהפנה אותם לרופא המשפחה, שהפנה אותם לאחות, ששלחה
אותם חזרה לרופא הילדים שנתן להם מרשם לבית מרקחת.
כשהם הגיעו אחרי שלוש שעות הביתה עם התרופה, אימא שלו הייתה
צריכה לתת לו אותה. הוא לא הסכים לקחת את התרופה והלך להסתגר
בחדר יחד עם הצב שלו.
התרופה הייתה אדומה- סגולה בסירופ.
הוא רק ראה אותה וכבר לא היה לו חשק אליה. הוא הצטער שהוא אמר
לאימא שלו מלכתחילה.  
הוא נזכר שכבר יומיים אימא שלו שלחה אותו למיטה לישון והוא
החליט לשמוע לעצתה בפעם השלישית.
הוא נישק את הצב שלו נשיקת לילה טוב,נכנס למיטה וחשב מחשבות
כמו- האם יכול להיות שהבטן שלי תתנפח כל-כך עד שהיא פשוט תרחף
בחלל וכך גם אני ארחף בעקבותיה?
הוא קיווה בכנות שזה לא יקרה, ונרדם.

הוא התעורר בהרגשה שמישהו מנסה לדחוף לו משהו לתוך הפה. הוא
פקח עיניים וגילה שזה לא רחוק מהמציאות.
המישהו היו שני הוריו והמשהו היה התרופה. הוא הזדקף בבהלה ודחה
את הכף עם הנוזל ממנו והלאה. התרופה נשפכה על הרצפה לידו והצב
שלו בא וליקק אותה מהרצפה. הוא ליקק את כל הנוזל, עד שלא נשארה
אפילו טיפה.
הוא היה המום.
בדרך-כלל הצב שלו לא הסכים לאכול כמעט כלום. הוא היה הצב הכי
אנין שהוא הכיר, ואם הוא אהב את התרופה, כנראה הייתה סיבה.
הוא הסכים סוף סוף לקבל את התרופה. אימא שלו הייתה בשמיים, כי
היא הייתה חייבת לרוץ לעבודה והיא לא רצתה לאחר.
הוא פתח פה גדול, אימא שלו הכניסה לו את הכפית עם התרופה לפה
ו...
זה היה הדבר הטעים ביותר שהוא טעם בחיים.
הוא שאל את אימא שלו בצער אם זה כל מה שהוא הולך לקבל. אימא
שלו חייכה באושר ואמרה שבנתיים זה כך, אבל בצהרים הוא יצטרך
לקחת עוד כף. הוא הלך מהבית וכל היום חשב על התרופה. כשהוא חזר
בצהרים, הוא לקח עוד כף. ובערב עוד שתיים.

בבקר למחרת, הוא שיקר ואמר שהוא לא מרגיש טוב ואין לו חשק
ללכת.
אימא שלו הסכימה שיישאר בבית. כשהיא יצאה מהבית הוא הלך למקרר
והוציא את התרופה.
בהתחלה הוא רק הסתכל. הבקבוק היה לבן והפקק מתכתי. הוא ידע
שהוא לא אמור לגעת בה עד הצהרים, אבל לא יכל להתאפק. הוא הוציא
כף ממגירת הכלים ושפך לתוכה את התרופה.  
הוא הכניס את הכף לפה בהנאה. הוא רצה עוד. הוא מלא את הכף שוב.

הסתכל על הכף, ואז הכניס אותה לפה.
הוא חיכה עשרים שניות.
בשניה ה 21, ניגש לארון הכלים והוציא משם כוס. הוא מזג את
התרופה לתוך הכוס, עד שהכוס הייתה מלאה והבקבוק היה ריק.

במשך כל הזמן הצב שלו הסתכל בו במבט מוכיח. הוא לא ידע אם
להסביר לצב שלו את המצב ובסוף החליט להתעלם.
ככלות הכל מי שייך למי?    
הוא פתח את הרדיו בדיוק ברגע בו  התנגן הפזמון: "I'm free to
do whatever  I want".
הוא גמע את התרופה בלגימות קולניות ופתאום נזכר איזה טעם היא
מזכירה לו. מיץ דובדבנים חמוצים. טעם חמוץ - מתוק שכזה.
הוא סיים לשתות. ניגש לכיור ורחץ את הכוס, ייבש אותה והכניס
חזרה לארון, התיישב על הכסא שלו, פשט רגליים קדימה וחשב לעצמו
שזהו.
כעבור שתי דקות הוא הרגיש שהבטן מציקה לו.
לא אותה הצקה, אבל הצקה אחרת. לא מוכרת, ונוראית לא פחות.
הוא רץ לשירותים והקיא. הוא הקיא והקיא ואז צלצל לאימא שלו.
היא טסה הביתה ולקחה אותו לבית חולים.

בינתיים הצב חשב לעצמו "ידעתי שזה יקרה. אם הוא היה מקשיב לי
במקום לעשות את כל הדברים הטיפשיים שהוא תמיד עושה, החיים היו
הרבה יותר פשוטים."
הצב הסתכל סביב אל מחוץ לקופסא שלו. הוא התבונן בנוף החולף
בחלון. הוא הביט באימא שלו ובבעליו ונאנח. הוא ידע שהוא צודק.

הם הגיעו לבית חולים ומיד נשלחו לחדר מיון, כדי שישטפו לו את
הקיבה.
כשהוא פקח את עיניו הוא ראה חדר לבן, עם עוד מספר מיטות ואת
הצב שלו לידו. מעליו עמדה אחות. היא הייתה שמנמנה במקצת, אבל
נראתה חמודה למדי.
"חמודי, איך אתה מרגיש?" לקחו לו כמה שניות עד שהוא תפס שהוא
זה החמודי.
"לא קוראים לי חמודי, קוראים לי..." ,
"אורן, אני יודעת."  
"איך את יודעת?"                            
"כי אמרו לי לשים עין על הצב של אורן והוא נראה לי כמו הצב, אז
אתה בטח אורן."
"את יודעת משהו" ,אמר אורן, "את לא טיפשה כמו שאת נראית."
"תודה. אני חושבת... טוב, אז איך אתה מרגיש?"
"חרא. הצב שלי צדק, לא הייתי צריך לשתות את כל התרופה המחורבנת
הזאת."
"הצב שלך מדבר?" האחות שאלה בפליאה.
"את חושבת שכן? כי אני לא, אבל בכל-זאת אני תמיד מצליח להבין
מה הוא רוצה ממני."
האחות הביטה בו בתימהון ואז הסתלקה משם. היא הבינה שהשיחה לא
תעבור לאפיקים שפויים, ולכן עדיף לעצור אותה עכשיו, כשהיא עוד
בשליטה.
הוא הסתכל על הצב שלו, עצם את העיניים ונרדם.

כשהתעורר בשנית, היה כבר די חשוך, והצב שלו נראה כאילו הקיץ רק
זמן קצר קודם לכן. הוא הסתכל סביבו ולא ראה שום דבר מעניין.
הוא הציץ לראות מה מתרחש על הרצפה, ומצא שם זוג נעלי בית, שהיו
דומות דמיון מדהים לזוג נעלי הבית שהיו לו בבית. הוא שיער שהן
כנראה שלו. בדרך מהרצפה לגובה נוח יותר לצפיה, עיניו נתקלו
בסנדלים מוכרים והמשיכו לעבר שמלה, ובתוך השמלה ישנה אימא
שלו.
התיק שלה היה מונח על ידה. הוא נכנס אל תוך נעלי הבית שלו,
וירד מהמיטה. הוא צעד לעבר התיק המוכר, והוציא מהארנק מטבע של
עשרה שקלים.
הוא לקח את הצב שלו ויצא מהחדר.
הם הלכו במסדרון. אורן, הצב בידו, חיפש מישהו שיגיד לו איפה
נמצאת הקפיטריה, ואם יש שם מיץ דובדבנים.

הצב של אורן ידע שזה הולך לקרות.