כל כך כואב,
סכין שלוקחת וחותכת את גופי.
כבר נזקקת לדם,
לראות את העור שלי נפתח נותן לרוע לצאת מבפנים.
הלב שלי דופק ושוב כמו במירוץ,
מירוץ שמשום מה אינו מסתיים לעולם.
נראה כמו נצח בעולם של סבל בו התהייה היא החיים.
מילים שמחפשות תרגום,
תרגום שאינו עוד.
לחיי אדומות ועיניי כבר עייפו מלבכות,
הדמעות למדו להישאר בפנים וכך כולי ים עצום של עצב.
תנחומיי הם לשווא מאבדים משמעות,
רק נותרתי פוסעת בשביל ללא קץ,
אחר עצמי מחפשת,
מוכיחה לעצמי שאני חלשה.
והתקווה אינה עוד.
היא רק חוט
וגם הוא הולך ומתפורר עם כל נאקה.
נושמת נשימה ומרגישה כמה שהבטן מכווצת, מכונסת בי.
כבר מזמן הלכתי לאיבוד.
פורם אתה קשר שחונק אותי זמן כה רב,
כבר התרגלתי לנוכחותו שם
הוא ודאי יחסר לי.

אך מעתה אוכל כבר לנשום.