לא אכפת לי,
לא אכפת לי לשכב במיטתי עד אובדן חושים.
לעצום את העיניים חזק חזק בתקווה שזה יגרום לי להיעלם.
אבל זה לא קורה.
שוכבת שם במיטה, מדממת, מזרועותיי הפצועות
ומהלב הכאוב והשסוע.
לב זועק לנחמה.

שוכבת שם ובלי מחשבה, בלי תקווה, אין לי תחושה.
אני מדמיינת איך הנשמה שלי יוצאת מגופי, עוברת הלאה במעברי
הגורל האור, במעברי הזמן, ההחלטות, הטעויות, הזדמנויות
מפוספסות...
עוברת לעולם אחר טוב יותר שבו הכל נכון, הכול שלם, הכל פתור,
הזמן לא ממהר, לא לוחץ ואין... אין כאב, אין לחץ או בעיה
שחייבת להיפתר.
וזועקת.

ושוב מדמיינת איך נפשי לא כאן, לא חיה. לא קיימת. רק רוח.
שוכבת לי שם, מדממת.

לפתע, לא רוצה!!!
כי חשה תחושה, תחושה.
מרירות איומה, קרירות מפחידה ורפלקס כאילו בלי כוונה מוזיז את
גופי לתחייה.


התעוררתי לסיוט כי עכשיו אני חיה.