מאז שאני זוכר את עצמי הייתי ביש מזל. תמיד. פשוט שום דבר לא
היה עובד לי. אם מישהו היה נדפק זה היה אני. משהו שקורה לבנאדם
אחד מתוך מיליארד - אני הייתי הבנאדם הזה. אני הייתי החנון
ההוא מהיסודי שמעתיקים ממנו שיעורים, ההוא שבוחרים אותו אחרון
במשחקי כדורגל בשיעור ספורט. וגם אז היו שמים אותי בשער. זה
שיורדים עליו בחטיבת הביניים וזה שמזיין אחרון בתקופת
תיכון-צבא.

כשהייתי קטן חינכו אותי שחשוב להיות איש טוב כי אלוהים רואה
הכל ויודע הכל. ומי שטוב מקבל גמול אחר כך. מי שרע ייענש
מתישהו. ואני כמו אידיוט קניתי את זה. תמיד הייתי איש טוב ואף
פעם זה לא הועיל לי. ראיתי במהלך חיי את האנשים הכי חארות
בעולם מצליחים בחיים. סנובים פלצנים עם אבא מליאן שנולדו עם
כפית של כסף עמוק בתוך התחת חיים כמו מלכים. מתנהגים כמו
כולרות. לא שמים זין על אף אחד חוץ מעצמם. ואני באמת האמנתי
שהאנשים האלה ייענשו מתישהו. אלוהים הרי רואה הכל. לא יכול
להיות שהם כאלה רעים ולא נענשים. ואני כזה טוב ולא יוצא לי מזה
כלום. אז איפה האלוהים הזה?

אבל לא. האנשים האלה שיחקו אותה בחיים ואני תמיד נדפקתי. עד
שפעם אחת באמת נדפקתי - ע"י נהג ערס באיסוזו טרופר שעשה
דוואינים לחברים שלו. שבר לי את כל הצלעות. בחיים שלי לא
הרגשתי כזאת כמות של כאב. הוא ברח משם בלי לעזור לי. שכבתי
מדמם על הכביש. מכוניות עברו לידי בלי לעשות כלום. הוצאתי
פלאפון מהכיס וחייגתי 101 ביד רועדת. האמבולנס הגיע די מהר.
בבית חולים אמרו שהמצב קשה והרדימו אותי בשביל ניתוחים. לא
התעוררתי.

בגן עדן דווקא היה נחמד. כמעט כל האנשים שמה היו אנשים טובים
אבל כולם תמיד היו מבואסים. גם אם כולם נראו מבסוטים על כל
הראש יכולת תמיד לראות שיש מאחורי זה עצב. כמו האיש הזה שמנסה
להעלות חיוך כל פעם שמספרים בדיחה אבל תמיד העיניים שלו נוצצות
מדמעות שהוא מנסה להסתיר. ואז הוא מקנח את האף כאילו שהוא
מצונן. כולם תמיד דיברו על איך היה להם חרא בחיים וכמה הם שמחו
שזה נגמר, למרות שתמיד כשהם נזכרו במשפחה ובילדים שנשארו מאחור
העיניים שלהם היו דומעות. כולם, ללא יוצא מן הכלל, הסכימו שגן
עדן בהחלט לא היה שווה את הסבל שעבר עליהם במהלך החיים.

אחד לא מגולח הסתכל עליי. הוא נראה כמו הבחור הזה בפאבים שיושב
ושותה בשקט. זה שאשתו עזבה אותו ולקחה לו הכל. איש טוב. שאלתי
איפה אלוהים. הוא הצביע לכיוון איזה בניין. שאלתי אותו מה עבר
עליו והוא ענה לי "עזוב, לא רוצה לדבר על זה". הוא שתה לגימה
הגונה מבקבוק בשקית נייר חומה. שאלתי אותו איך אלוהים נראה
והוא אמר "לא ראיתי אותו אף פעם. מאז שאני פה הוא לא יצא אף
פעם מהמשרד. כבר מאות שנים אף אחד לא ראה אותו עושה כלום"
שאלתי אותו כמה זמן הוא פה והוא עוד פעם ענה לי "עזוב. לא רוצה
לדבר על זה."

כשאתה מגיע לגן עדן אתה מקבל מכשיר שדרכו אתה יכול לראות מה
קורה בכל מקום בעולם. לוקח קצת זמן להבין איך מתפעלים אותו.
ראיתי את הערס שדרס אותי שוטף את הדם מהפגוש שלו. לג'יפ לא קרה
כלום. אפילו לא שריטה.

ראיתי גם ילד קטן שהתעללו בו כל היסודי וחטיבת הביניים. עקבתי
אחריו מדי פעם בעזרת המכשיר הזה. הוא היה בוכה הרבה פעמים
לאלוהים כשהוא היה לבד בחדר שלו. כשאף אחד לא שמע. לא נראה
כאילו זה עזר במשהו. בחיים שלי לא ריחמתי על מישהו כמו על הילד
הזה. ניסיתי אין ספור פעמים לתאם פגישה עם אלוהים כדי לשאול
אותו למה הוא לא עוזר לו. לא הצלחתי. שאלתי את השומרים בכניסה
לבניין אז הם ענו לי "אלוהים פועל בדרכים נסתרות". מתישהו
בחטיבת הביניים הילד הזה התאבד. היועצת של הבית ספר אמרה שהוא
עשה את זה בעקבות לחץ לימודי. החבר'ה שהתעללו בו הגיעו למקומות
גבוהים בחיים - יחידות מובחרות בצבא, מנהלים של חברות היי טק
וכו'.