חשבתי על זה כמה ימים ובסוף הסכמתי. תכלס, מה היה לי להפסיד?
באמת לא כזה ביג דיל. ביליתי לילה לפני עם החברים. סתם רבצנו
איפהשהו. לא דיברנו על זה הרבה אבל פה ושם היו כמה הערות
בנושא. מן הסתם היו כאלה שהיו שלמים עם ההחלטה שלי והיו כאלה
שהיו נגדה. אני בעצמי לא הייתי לגמרי בטוח אבל מה היה לי
להפסיד? "לך על זה". "יכול להיות מגניב". "אני עדיין חושב שאתה
פסיכי". "נו באמת - זה לא בשבילך". "יאללה, רדו ממנו - בחירה
שלו". "אתה ישר תפרוש. לא תעמוד בזה".

היו הפרידות המתוכנתות האלה מהמשפחה. חיבוק האחים/אחיות. אמא
בוכה. לחיצת יד אמיצה כזאת של אבא. מלווים אותך עד
לאוטו/מונית/תחנה. אתם יודעים איך זה המשפחה - תמיד עושים
מהדבר הכי קטן את הדבר הכי רציני.

הנהג מונית לקח סיבוב פרסה והתחיל לנסוע לכיוון התחנה המרכזית.
בדרך דיברנו על כל מיני שטויות. זה היה אחד מהנהגים הנחמדים
האלה עם המבטא הערבי הלא מובן שמדברים המון. היה קצת קשה להבין
מה הוא אומר והיה לא נעים כל הזמן לשאול "מה?", או "לא שמעתי".


דיברנו על פוליטיקה, דת. מה לא. אבל אפילו לא מילה אחת על לאן
אני נוסע. נראה כאילו הוא ממש לא רצה לדבר על זה. האמת גם אני
לא. מדי פעם הוא היה זורק איזה משפט שאין מה להגיד עליו.
"פקקים. כל היום פקקים". ואז אתה יושב שם ואומר איזה מילה
מטומטמת כדי שלפחות תגיד משהו ולא תשב כמו אהבל ותשתוק:
"וואלה". "בואנה לא קולטים פה שום תחנה....". "כן...". "אתה
יודע, אני נהג מונית כבר 30 שנה!". "כל הכבוד".

הנהג הוריד אותי בתחנה. שילמתי לו והוא נסע. קניתי כרטיס
מהמוכרת הרוסיה וחיכיתי לאוטובוס ליד איזה בחורה נחמדה. יצא
לנו אפילו להחליף איזה מלה או שתיים. סתם איזה "מה השעה?", "יש
לך אש?" "מתי אמרת שהאוטובוס צריך להגיע?". לא יותר מזה.

כשהאוטובוס סוף סוף הגיע מישהו קם ובטעות העיף לי את הפלאפון
באמצע משחק סנייק. קוס אמק! הייתי כזה קרוב לשבור שיא! הלכתי
להביא אותו ועד שחזרתי כבר נהיה תור ענק לעלות לאוטובוס. הנהג
כל הזמן אמר במבטא רוסי "אחורה בבקשה!" "אחד אחד לעלות".
כשנכנסתי כבר כמעט לא היה איפה לשבתי. איזה ערס אחד התיישב ליד
זאת שדיברתי איתה קודם. המקום הפנוי היחיד היה ליד איזה זקנה
שמנה עם תיק ענק וריח מסריח שכל הזמן דיברה איתי במבטא רוסי
(תגידו, אין אף אחד ישראלי במדינה הזאת?!) על איך היא גאה
בילדים שלה ובנכדים שלה... בכל אחד מהם. כל ה457 שיש לה...
ואפילו הוציאה תמונות מהארנק, מתעלמת מה"לא, באמת לא צריך"
שלי. ראיתי את הערס והבחורה צוחקים. אחרי כמה תחנות היא ירדה
מהאוטובוס והשאירה לו פתק עם מספר הפלאפון שלה.

בסוף גם הזקנה ירדה והיה לי סוף סוף קצת שקט. חשבתי על ההחלטה
שלי. יכול להיות שכל הסיפור הזה גדול עליי? מצד שני - זה לא
יכול להיות כזה גרוע... או שכן... טוב לא יודע...

הגעתי לבניין די גדול. אנשים מסביב הסתכלו עליי מוזר. נכנסתי.

בסוף זה נגמר. הייתה לי כזאת הקלה לדעת שאני חוזר הביתה.
באוטובוס חזרה לא הייתה בחורה נחמדה, וגם לא רוסיה זקנה. האמת
לא היה כמעט אף אחד. היה איזה אחד עם מבט נחוש, פנים מאוד לא
מגולחות ותיק גדול שבלטו ממנו כמה חוטים. הוא נראה קצת מבואס
מזה שהאוטובוס ריק. אחרי כמה זמן הוא לחץ על הכפתור "עצור"
והנהג עצר בתחנה. האיש ירד ועלה על אוטובוס אחר, די מלא. ישנתי
קצת. הייתי מת מעייפות. אני חושב שחלמתי על איזה פיצוץ או
משהו. ירדתי בתחנה שלי והנהג מונית חיכה לי כבר שם.

שוב דיברנו על השטויות מקודם, ולא מילה אחת על איפה הייתי. שוב
פעם "פקקים, כל היום פקקים". דיברו על איזה פגוע בחדשות. מחבל
מתאבד שפוצץ איזה אוטובוס או משהו כזה. לא זוכר בדיוק איפה.
הייתי די עייף. "רבאק, לא קולטים פה אף תחנה!" הנהג התעצבן
כשלא שמעו יותר כלום מהרדיו.

הוא הוריד אותי בבית ושילמתי לו. הוא עשה פרסה ונסע חזרה.
נכנסתי לבית. המשפחה חיקתה לי. ואז התחילו השאלות:
"איך היה?". "נהנית?" "פגשת אנשים חדשים?"
ההצעות: "תעזוב את התיק - אני אסדר לך אותו" "אתה נראה סחוט -
אולי תלך לישון?" "תגיד כמה זמן לא התגלחת? אולי הגיע הזמן?"
והאמרות: "הכנתי לך ספגטי ושניצל כמו שאתה אוהב". "אתה יודע גם
אני בגילך עשיתי בלה בלה בלה....", "במבט לאחור זה לא היה כזה
גרוע נכון?"

האמת, הצעה מס' 2 נראתה לי טוב. הלכתי עליה. בערב פגשתי את
החבר'ה וסיפרתי להם איך היה.