למרות זאת עדיין שנאתי אותו. שירן אמרה לי שהוא בחור נחמד אבל
אתם יודעים איך זה, מישהו מתחיל עם אקסית שלך - אתה לא יכול
ממש לאהוב אותו. אתה יכול מקסימום לעשות כאילו. לשחק אותה.
האמת הם לא נראו כל כך מאושרים ביחד. כאילו כל הסיפור הזה
ביניהם, על איך שהם כל כך מאוהבים היה סתם הצגה. אולי סתם כדי
לגרום לי לקנא. אחרי הכל היא זאת שזרקה אותי ואני זה שרצה
שלפחות נשאר ידידים.

הם לא התאימו בכלל. הוא היה ערס מעצבן. מאלה ששומעים רק טרנסים
ומזרחית ומדברים עם 'ע' מודגשת כזאת וג'ל בשיער. תמיד שנאתי
ערסים. קראו לו עמיר. ניסיתי אפילו לדבר איתו מדי פעם, לנסות
להכיר אותו. זה היה כמו לדבר אל קיר. הבנאדם ממש אידיוט. הדבר
היחיד שהיה אפשר להוציא ממנו זה מידע על כדורגל, וגם זה רק
בהתלהבות של "מכבי חיפה אלופה". אף פעם לא אהבתי כדורגל. שאלתי
את שירן מה היא מוצאת בו והיא פשוט התחמקה בתירוצים הקבועים של
"אתה לא מכיר אותו" וכדומה. התחלתי לחשוב שאולי אני לא מכיר
אותה מספיק טוב. אולי הם כן מתאימים? היה נראה לי מאוד לא
הגיוני אבל התחלתי להשלים עם זה.

נפגשתי איתה בזמנו באיזה פאב נחמד בשכונה. הייתי מבואס ממשהו -
לא זוכר ממה ורציתי לדפוק את הראש. משום מה לא השתכרתי יותר
מדי באותו יום אבל זה יצא טוב כי כנראה לא היינו עולים אליה
לדירה אם הייתי שפוך לגמרי. אני מניח שהם נפגשו בצורה דומה.
היה חבל לי עליה. הגיע לה יותר מזה.

אחרי כמה חודשים הם נפרדו. הוא התחרפן מהעניין ואיים כל הזמן
שהוא יהרוג אותה/יפגע בה וכו'. יום אחד שירן צלצלה אלי בוכה.
אמרה שאני יבוא מהר. הגעתי אליה וראיתי שיש לה פנס בעין וכמה
חבלות. היא אמרה בבכי שזאת לא פעם ראשונה שהוא עשה לה את זה.
ניסינו להשיג נגדו צו הרחקה אבל היו לו קשרים עם אנשים במקומות
גבוהים ועורך דין שטען ש"אין מספיק עדויות" והשופט דחה את
הבקשה שלנו. בדרך החוצה מהמשפט קלטתי אותו מחייך. מרוצה מעצמו.
בנזונה. בערב לקחתי את המחבט בייסבול שבזמנו הביא לי חבר
מאמריקה ונסעתי לבקר את עמיר. "לשוחח" איתו. גבר אל גבר. נהגתי
כמו משוגע.

שירן הוציאה אותי בערבות מהתא מעצר. היא נראתה מאוד שמחה לראות
אותי. התחבקנו חזק איזה דקה בלי להגיד כלום. כנראה אחד הפקידים
במשטרה סיפר לה מה עשיתי. היא הסיעה אותי הביתה ובדרך עצרה
בבית חולים לבקר את עמיר. היא הייתה שמה בפנים איזה חצי שעה.
חיכיתי באוטו והקשבתי לגלי צה"ל.

לא יודע על מה הם דיברו אבל היא נראתה כאילו ירדה לה אבן מהלב
כשהיא חזרה לאוטו. לא שאלתי אותה על מה הם דיברו. הרגשתי שזה
לא ענייני. היא שאלה אותי אם אני רוצה לבוא אליה לדירה.

"תגיד? למה באמת נפרדנו?" היא שאלה אותי בזמן שהיא סגרה אחרינו
את הדלת. "זרקת אותי" עניתי לה. היא חייכה. הזדיינו. עמיר לא
הטריד אותה יותר וגם לא ניסה לתבוע אותי על ההתקפה. אולי בכל
זאת היה לו קצת שכל?