אז הקטע עם דנה היה, שהיא לא הייתה שונה מאנשים אחרים. היא לא
הייתה מכוערת יותר, יפה יותר, גבוהה יותר, שמנה יותר או נחמדה
יותר. אולי אפילו טיפה יותר נחמדה. אפילו ממש נחמדה. היא הייתה
אפילו בחורה ממש נחמדה. אבל האנשים לא אהבו אותה כי היא הייתה,
איך להגיד, טיפשה.
"אני לא טיפשה," מחתה דנה בייאוש.
"אני מצטער," אמר לה אותו בחור בהיר שיער ועור שנהג להעביר את
ידו בשיערה ואת מחמאותיו באוזניה במשך החודשים האחרונים, "אני
אוהב אותך. את יודעת שאני אוהב אותך!"
"אז למה...?" שאלה דנה בייאוש, מביטה בו בעיניים ריקות.
"אמרתי לך, דנה, אני לא יכול. אני מרגיש  שהאינטליגנציה שלי
מתבזבזת."
"אבל איך? זו סיבה להיפרד ממני?"
"אני מצטער," ענה, "את ממש נחמדה. אולי אפילו הבחורה הכי נחמדה
שאני מכיר."
"אז אל תיפרד ממני!" קראה.
"אני מצטער," ענה בנונשנלטיות ויצא.
דנה המשיכה לבהות בקיר בעיניים גדולות. היא רצתה לבכות אבל כל
מה שהדהד בראשה זה המילה "נונשלנטיות" ופשרה. לפתע נעמדה
במקומה, הרימה את ידיה וראשה כלפי מעלה בדרמטיות שלא הלמה
סיפור קצר מהמציאות היומיומית השפוייה יחסית, וקראה "אבל למה?
למה עשית אותי טיפשה, אלוהים?" "אני מצטערת," עניתי לה, "אבל
לפחות את נחמדה." "זה באמת לא פייר," מחתה דנה, "אם אני הייתי
כותבת אלייך סיפור, את לא היית תיפשה. ולמה בכלל אני מדברת
בשגיעות כתיב?" "ככה זה," עניתי. הייתי מושכת בכתפיי אם הייתי
גם אני דמות. "אנשים לא יכולים לדבר בשגיאות חתיב," קבעה דנה,
"ואפילו עם כן, אני לא כזו טיפשה." "מי הקובע כאן?" שאלתי. "את
לא יכולה להשתלט לי על החיים," קראה דנה ושלפה ממדף הספרים
שלידה ספר עב כרך שעל כריכתו היה כתוב בגרמנית "כל כתבי גתה".
"בטח שאני יכולה," אמרתי. הספר נפל על רגלה החשופה של דנה.
"אאוץ!" קראה דנה, "למה אשית את זה? ומה זה בכלל גתה?" "לא מה,
מי," תיקנתי, "הוא היה איזה פילוסוף או משהו." "אה, אולי גם אט
לא כזו חכמה..." חייכה אליי דנה. "אם לא הייתי חכמה," עניתי,
"איך הייתי עושה את זה?" דנה הסתובבה וראתה שהיא עומדת על גג
האמפייר סטייט בילדינג. "מה את עושה לי?" קראה בכעס, "אני לא
יכולה להיות דמות עם אינתלי... איטלו... אינל... עם מוח
נורמלי? תחשבי כמה נחמד זה יהיה!" "אבל אז הסיפור לא יהיה
מעניין," אמרתי, "חייבים לעניין את הקוראים." "תנסי ותרעי,"
אמרה דנה. "או קיי," אמרתי, "מעכשיו את כבר לא טיפשה. את
חכמה." "באמת? איזה מגניב!" ענתה דנה, "עכשיו תביאי לי איזה
ספר גדול וטוב כזה לקרוא." "את רואה?" עניתי, "את כבר לא
מעניינת." וכשדחפתי אותה במורד האמפייר סטייט בילדינג היא
הספיקה באמצעות השוואת אנרגיות, תוך כדי התחשבות בחיכוך עם
האוויר וכיוון הרוח, לחשב תוך כמה זמן תגיע לרצפה.