אנו חיים ברגרסיה מתקדמת של שביל החלב.
מה שהיה אתמול לא יהיה כאן מחר,
ואולי אפילו לא עכשיו.
פקק אדום אוויר ירוק,
שאריות של תפוציפס.
לחיות זה לעבור על החוק, ותשאל כל איש.

כל האברמים והזיוות שלא יודעים כלום, וסתם סוחבים כל החיים.
כל האיחסות והמוצונים ומטוסים שמפליצים בעננים.

בועות בקולה ואיחס בגרון.
ובתאכלס אני ממש מת רוצה לישון.
הקאתי עם אצבע, בשירותים,
תקוע בחדר עם מליון דברים מפורקים.

ואיך אני שונא שהמאוורר אף פעם לא נעים,
חזק על הפנים או חלש כשכבר רוצים.

אני בוכה מבפנים, כי אני לא מצליח מבחוץ.
העיניים יבשות והכל זה כבר סתם תירוץ.

לסחוב את החיים
להכנס לבנינים.
לראות שעשועונים,
ואפילו מועדונים.

וכוסיות שוות הן בעצם סתם חור,
כשהמיניות בעצם באה ממיליארד חברים של איזה תא אפור.
והיא מתקרבת, ונוגעת ופוגעת.
לא בטוח איפה ולא מבין איך.

אני מרגיש חצי מחוק ועומד להתייאש.

עכשיו כשהבחילה עברה ולא רוצה עוד להקיא,
אני קולט שאת בעצם לא שלי.
וערוץ האופנה שמתגרה בי כל הזמן.
עושה לי לעשות ביד, וזאת הכוונה, כמובן.

שינוי תנוחה לא יעיל ותנוך של אוזן מחוררת ופרינגלס בתיק.
הו, איזה תיק הוא זה, כמו משה אופניק.
הוא הוזה משה המסומם עם החיפושית, חושב שלא עליתי על זה שהוא
מעשן טונה שיט.
קונה ומערבב חומר מרוסס, ושאני לא אתחיל עם עוגי המלך שאופה
עוגיות במוסך.
מה, לא ראיתם איך העיניים שלו מזוגגות,
צועק בקול מחוק- תנו לי עוגיות!

מדינה של מסוממים,
משחקים בפלייסטיישן ,מריו - האחים.
כוס אמק - כולם מחוקים,
אז איפה הם אותם חיים נינוחים,
אלא שרואים בפרסומות ובסרטים...

ואם סרטים אז גם קצת פאראנויה, ואין פה שום אופוריה.
לא בטריפ הזה, וכמעט שאני הוזה.
איך הם אוכלים אותי כאן מבפנים,
עושים לי אלף חתכים קטנים,
בתוך הנשמה,
כך ליבי הולם לו עוד פעימה.

אחת לקראת הסוף, סוף ההתחלה,
לפעמים אני מרגיש שאני אחזור בתור נמלה,
קטנה כזאת שמועכים,
או במקרה הגרוע מפוצצים או ממיסים.
כי זה מה שמגיע לחרא שכמותי,
חבל שלא אהיה כאן לחגוג את יום מותי.

חבר אמיתי
שלא רוצה להיות איתי.
ובטח לא כשאני מסומם,
אני מרגיש כמו בקר מסומן.
רק העדר רץ לו לשדות ירוקים,
רק אני פה תקוע מחלק תפריטים.

וטרמיטים שאוכלים את הכל,
מתחבאים מאחורי הלב, ומתים לאכול.
אורבים לי שאני לא אסתכל,
הם לי יואכלו ואני אבהל.

לא אבין מה קורה פה, כאילו שאני לא יודע.
צעקות בראש אני שומע.
ומגביר את המוזיקה כדי שלא אשמע,
וזה הורס לי את הנשמה.
כי אני כבר לא יכול, ואל תגיד לי!
לאכול אכלתי פרילי.
וצבע מאכל חסר בנשמה,
בעורק מהלב לרגשות יש כנימה.

אני מת,
או לפחות לא חיי,
נושם עמוק בשארית כוחותיי.
ומקבל הרעלה, הרעלת כבד,
מטען כבד, ואי ספיקת רגשות,
חבל שהנשמה לא עוברת בכליות.
ואז יכלו לדעת למה רע לך,
פשוט בבדיקת שתן
ולא יהיו יותר כאבי בטן,
שמקורם יותר עמוק,
מקרה כזה זה לא צחוק.

הייתי מזייף נסיון התאבדות,
אם זה היה מביא לי קצת צומי,
מכל אלא שתמיד פגעו בי.

ואלא שלא, הם עוד יפגעו,
אני יודע, אתם עוד תראו.
אוהב את כולם ורוצה קצת לשנוא.
החוסך שבטו שונא בנו?

רקוויאם לחיים, שידול קטינים,
ביסלי בצל -  על מה לעזאזל הם חושבים?

ג'וק כזה ירוק עם שש רגליים סופר חזקות.
הפוך על הגב, ואין שום דבר בעולם שהוא יכול לעושת,
ובא מגף גדול, ומי הולך לנקות?

בטח שלא אני, אז מי כן,
מפחד מהיום שבו אהיה זקן,
כזה שלא יכול לדאוג לעצמו,
שמלבישים ומאכילים ומוציאים אותו.
עם איזו עובדת זרה שמדברת רק מונגולית,
כמו שיש לכל משפחה צפונבונית.

לעצום עיניים,
ולקפוץ
ראש
זנב,
העיקר בלי לחשוש.

זו עיצה טובה ומוטו לחיים,
ככה קורים דברים טובים.

עוד תוסר הקללה מעל ראשי,
לחשוב שאני חזק מכל זה יהיה טיפשי.

אוהב לשחק כמו כל הילדים, שלא מפחדים,
ממיתון או נפילה, ומכל עולם הכלכלה.
וכואב לי על כל אדם שכואב,
ולא רק על אלא שאני מחבב.

אני מגלה שהעומק אצל האנשים,
ברובו הוא שטחי.
ועכשיו תכירו-
אנוכי - עצמי, עצמי - אנוכי.