יש שד במוחי
הוא התגלה אל מולי לפני כשנה
אולי קצת פחות תלוי בקנה המידה
שדי חיוור במקצת אך מלא עוז ותאוצה
דרכו היא הדרך חסרת המוצא
יודע הוא דרכים איתנות לשבור את נפשי
לקרוע כל תובנות הגיון ממוחי
להריץ את דמי לשחור הכאב
ובכדי לא אשכח אותה בי הוא צורב

למשך כל תקופת הגעתו רעם,זעק,פצע וסרט
אך לבסוף בהבסת מלחמה על החזקת נפשי כבריאה
נבלע לתוכי ונדחק
ומאז שדי הלבן משתדל להזכיר את עצמו לפחות פעם בשעה למשך מספר
דקות
אך הוא לא נד ולא נע לא יוצא ולא נכנס סתם מתזכר למוחי את
הימצאותו כאן איתי
בין אם ידי חודלת לתפקד או אם נגלה לעיני צבע עולם שונה
בין אם לגרום לי לדבר או לחוש שינויים שאינם בנצפה  
למדתי איך להשקיט את רוחו
לא לצרוך מרירות בדמותו
וחשבתי שהסתגלתי גם לצביטתו
כזהו שדי הלבן משתדל ,מצפה אך כבר לא ממש יוצא...

וכל זה הפך לרחוק
מין זיכרון מתוק
עד לאשר רגשותיי החלו להציף את גופי
הרגשת החסר
הרגשת היתום
הרגשתי ריק שאין מילוי למקום

"ולהיום הופעה של האחר והיחיד
בא היישר מפנדורה הקופסא"
והשד הלבן עולה בריצה

ושדי חזר לסורו
חלץ רגליו ממקום הימצאו
תפך לגורמי הברירה
הדגיש מצבי חרטה
ריכך בי את חוסרי האהבה והיכולת
מילא אותי בזעם על חוסר הקיבולת
והנה שוב חזרה אליי המערבולת
ושם עמוק בפנים נמצא
רוקד ופוזז על יופי הפריצה
בקרבות  ומלחמות מהן אין סיכוי לסגת
מקריאת תיגר  
ורצון גדול פשוט ללכת
אבל אין חכם כבעל נסיון
השכבתי את שדי הלבן פשוט לישון