הסתכלתי מהחלון המאובק בסלון שלי. העיירה הקטנה הייתה שקטה
וחשוכה. כמו עיירת רפאים. איש אחד עבר ברחוב הקטן. הסתכל עלי
וחייך. חייכתי חיוך רפוי. האיש סובב את ראשו והמשיך ללכת.
תייר. בעוד יומיים הוא יעזוב את העיירה הזאת ולא יחזור. בטח
שהוא לא יחזור. זאת עיירה מאוד יפה, מאוד ציורית, אבל לא להרבה
זמן. בשביל מה לו להישאר? גם אני לא הייתי חוזרת, אם אמא שלי
הייתה מפסיקה לעשות לי רגשות אשמה, אם המצב של אבא לא היה
מתדרדר מיום ליום, ואם הייתה לי ברירה אחרת.
כבר שעה ואף אחד לא עובר. אור אחרון בבית ממול נכבה. אולי כבר
מאוחר. אני מקווה, מסתכלת בשעון. 20:00. אני מכבה את האור,
יושבת בחושך וחושבת, בדיוק כמו שאני אוהבת.
העיניים שלי נעצמות. הראש שלי נופל בכבדות על אדן החלון. אני
מרגישה את הזכוכית ומתעוררת. כמו שנרדמים באוטובוס. כמה שנים
לא נסעתי באוטובוס.
אני מחזיקה את העיניים פתוחות, בכוח. לא נרדמת. לא הולכת
לישון. עכשיו 20:00. מכחישה את העובדה שאני חלק מהעיירה הזאת.
לא נרדמת.
המבט שלי נודד מהרחוב הנטוש אל הטלפון שקורץ לי. אני חושבת
להתקשר לאנשים שהכרתי בפירנצה. נחמדים, אינטיליגנטים,
מעניינים. אני מבטלת את המחשבה. על מה אני אדבר איתם? על
העיירה הקטנה הזאת, שכל האורות בה נכבים ב-20:00.
חשבתי על ההורים שלי. אני יכולה לבקר אותם ובדרך לנשום קצת
אוויר. אבל אז נזכרתי שאבא בבית חולים ואמא מנסה לישון כבר
מזמן, לשכוח את הצרות.
שוב עלו בי המחשבות על לעבור מפה. הפעם באמת, לא לחזור. לבקר,
לפעמים. לא לחזור.
20:30. הלכתי לישון.

החדר וחצי במלון נראו לי מנוכרים. שונאת מלונות. אבל זה רק עד
שאני אמצא בית. אתמקם. הסתכלתי מהחלון. הרחובות מלאי חיים,
מסעדות מלאות, חנויות פתוחות. הכל מואר. הים בצד השני. שמתי
מעיל ויצאתי לטייל בים. הרוח ליטפה אותי. הורדתי נעליים והלכתי
יחפה על החול הרך, הגלים מלטפים את האצבעות שלי. אני מחניקה
פיהוק ומחליטה שהגיע הזמן ללכת לישון. לא מסתכלת בשעון. יש לי
הרגשה שלא מאוחר בכלל.
הפקידה מחייכת אלי בחביבות ומאחלת לי לילה טוב. אני מהנהנת.
אפילו לחייך אין לי כוח.
עליתי לחדר וחצי שלי. הכנתי לי אמבטיה וחשבתי על אבא שלי ואמא
שלי. אבא בבית חולים ואמא במיטה.
אני מפסיקה את המים ונכנסת באיטיות. המים רותחים אבל לא אכפת
לי. החדר הקטן התמלא אדים והם חנקו אותי. הנשימות שלי הפכו
כבדות עד שלא יכולתי לנשום. אני נהנית.

טלפון. אני מרימה אותו לאט. אמא בצד השני. היא אמרה שאבא מת
אתמול. אפילו לבכות לא יכולתי. הרגשתי את האדים בנשימות שלי.
אמא בכתה כל כך ואני חשבתי על איך שוב החיים מחזירים אותי
לעיירת הרפאים הזאת שנולדתי בה. כל החיים אני מנסה לצאת ממנה
ושוב החיים מחזירים אותי לשם, אם אני רוצה או לא רוצה.
"אז את באה?" אמא אמרה, בוכה בשקט, הכוונה האמיתית מתחבאת
מאחורי המילים.
"כן." אמרתי בקול חלוש, "כן."