אמא התלבשה יפה היום. קודם היתה כאן קלרה, הספרית בעלת המבטא
הרומני והסיגריות הארוכות. "...שלומי, מותק שלי, תהיה טוף
ותעשה לדודה קלרה נס קפה עם אחד סוכר. מאפרה גם. ככה נירגע רגע
אחד, נחשוב מחשבות טובות ונעשה לאמא שלך תסרוקת דה לוקס לשבת.
מה את אומרת, לאה, הפעם נקצר קצת או עדיין לא?" אמא קמה
מהכורסה בסלון, עברה אל הכיסא שהכנתי לה ליד פינת האוכל
והתיישבה דוממת. קלרה עטפה את אמא בחלוק ספרים כחול, הפעילה את
הפן והחלה מכרכרת סביבה תוך כדי עדכון שבועי של מה באמת קורה
בשכונה. אני זוכר את עצמי צופה בקלרה בעת עבודתה עוד כשהייתי
קטן ונהגנו ללכת, רמי, אמא ואני, למספרה שלה ברחוב הרצל. אז,
כמו היום, נעה בדילוג מתמיד בין עבודת מסרק מדויקת, משיכות
מהירות מהסיגריה, לגימות קצרות מהקפה ושטף דיבור בלתי נדלה.
"ניקח קצת מפה ונכניס נפח שם. ככה זה הולך היום, לאה, ראיתי
בז'ורנלים מצרפת", אמרה, בעודה שואפת שתי שאיפות מהירות
מהסיגריה שהייתה מונחת על שפת המאפרה. קלרה הקפידה תמיד על שתי
שאיפות עשן רצופות, בלי נשיפה ביניהן, כדי שיהיה לה די עשן
לכמה סיבובים סביב הראש שבו טיפלה. "תאמיני לי, לאה, השכונה
הזאת לא משתנה אף פעם. אם תרדי עכשיו, מה את חושבת שתראי? כולם
אותו דבר, כולם מונחים בדיוק באותו מקום כמו אתמול..." קלרה
באה בכל שבוע לעשות לאמא תסרוקת ופן לקראת שבת. קלרה אוהבת את
אמא ואמא אוהבת אותה. "על ספרית כזאת שומרים בשתי ידיים", אמרה
לי פעם אמא, "היא יודעת לעבוד כמו שאף ילד בן עשרים וחמש לא
יודע. קוראים לעצמם בשמות צרפתיים, בונים מספרה שנראית כמו בית
קפה, מתלבשים כמו לנשף ואת משלמת כמו לחתונה. אבל מה, במקום
אצבעות יש להם נקניקיות. לקלרה יש אצבעות, וחשוב יותר, לב מזהב
טהור".

מהשולחן במטבח, שם אני מכין שיעורים בדרך כלל, אני רואה את אמא
יושבת על הכורסה בסלון ובוהה בטלוויזיה. מחר יום שישי, יש לנו
מבחן באלגברה ואני פותר קצת תרגילים כדי לוודא שאני יודע. "אז
מה, שלומי, אתה היחיד בכיתה שלא לחוץ מהמבחן ביום שישי. קטן
עליך, הא?" קרץ לי יגאל, המורה למתמטיקה, בשיעור האחרון.
מתמטיקה וספרות הם המקצועות האהובים עליי. גם אחי, רמי, אהב
מתמטיקה כשלמד בתיכון. "מורים כמו יגאל", אמר לי פעם רמי,
"גורמים לך לאהוב את המקצוע שהם מלמדים גם אם לא היית אוהב
אותו מלכתחילה. אני זוכר שפעם קיבלתי במבחן שלו שבעים", חייך
רמי, "והוא ממש נעלב. 'מה האחרים יחשבו אם רמי מקבל שבעים?'
נזף בי יגאל, 'מה הם יגידו אם מישהו כמוך, שבאמת יכול להבין
מתמטיקה, נעצר בשבעים? אתה פוגע גם בכיתה, רמי, לא רק בעצמך'.
מאז לא הסתכנתי לגשת למבחן במתמטיקה בלי ללמוד", צחק רמי.
"הקפדתי שאף אחד בכיתה לא ייפגע, ובוודאי לא יגאל". אמא הזדקפה
לפתע בכורסה וחייכה לעברי. "מומי, אתה מוכן לעשות לי טובה
קטנה? אני רוצה להכין לסוף השבוע את האוכל שרמי הכי אוהב. אני
אכין את העוף בתפוחים ואת עוגת הגבינה עם פירורים, שהכנתי לו
בפעם האחרונה שהוא היה בבית. אתה תקפוץ רגע לסופרמרקט ותביא לי
כמה דברים? הנה, אני אכתוב לך מה צריך. תיקח תפוחי גרנד סמית
יפים, לא רכים, ותגיד למנשה מהבשר שייתן לך עוף טרי, צעיר,
ויוסיף עוד איזה חצי קילו כנפיים. זה החלק שרמי הכי אוהב".

בדרך אל העוף אני יורד במדרגות בצעדי חתול. שקט, שקט ודרוך,
דרוך. אפילו עלייה קלה במפלס הדציבלים עלולה להקים את השכנה,
זהבה, ממרבצה בסלון אל עינית הדלת שלה שבקומה הראשונה. כרגיל,
השרשרת הקטנה תוסר, הבריח ישקשק שקשוק פתיחה והדלת תיפתח בדיוק
ברגע הנכון. הרגע שבו ארד מהמדרגה האחרונה בקומה ואתייצב כולי
מול הדלת של זהבה ואפרים שטרסברג. "אוי, שלומי, איזה צירוף
מקרים, בדיוק פתחתי את הדלת כדי לאוורר קצת את הבית והנה, אתה
ירדת. מה שלומך? מה שלום אמא? מה היא עושה? היא מרגישה יותר
טוב? תשאל אותה אם היא תרצה לבוא אליי לכוס קפה, תגיד לה שאני
מזמינה...". זו רק ההתחלה. אני עוצר את הנשימה בין הקומה
השנייה לפתח היציאה מהבניין. כל צעד שווה ארבע מדרגות. רק קצה
הנעל נוגע במדרגה. מינימום מגע, מינימום רעש. על אור במדרגות
אין בכלל מה לדבר. האוויר שמתפרץ מתוכי כשאני יוצא לרחוב הוא
אנחת רווחה יותר מאשר צורך להסדיר את הנשימה. המשימה עברה
בהצלחה. יום נעים היום, כבר סוף החורף, שממילא לא היה ממש. שמש
נעלמת של אחר הצהרים, ילדים משחקים בכדורגל ליד הבית. בעוד
עשרה ימים יוצאים לחופשת פסח, וכאילו אפשר להרגיש את זה
באוויר, להרגיש איך האביב מגיע.

גדעון, הכלב של החבר שלי, דודי, נובח עלי לשלום ורץ אלי בכשכוש
זנב. אני מלטף אותו ושואל מה שלומו, למרות שזה מטופש קצת.
רואים שהוא ממש בסדר. מבלי לשאול לאן הולכים, הוא נצמד אלי
ואפילו לוקח על עצמו את ההובלה. שיירה של איש וכלב מתקדמת
לכיוון העוף. מלפנים גדעון, מוביל בצעדים קלים ועצירות תכופות
לשם רחרוח עצמים. לעתים הניחוח מעלה בו מסקנה עלומה כלשהי
ובתגובה הוא מרים את רגלו ומתיז קילוח קצר לכיוון איזור
הרחרוח. מאחור, אני סוגר את השיירה ודואג בכל צומת ליצור קשר
עין עם גדעון בכדי לאשר לו שהכיוון שבו בחר הוא אכן הכיוון
הרצוי.

בדרך אנחנו עוברים ליד בית הספר. מלבד כמה ילדים שמשחקים
כדורסל אין שם אף אחד. מחר יהיו כולם. יום שישי הוא היום האהוב
עלי בבית הספר. מתעוררים עם שיעור התעמלות, מייצבים את הדופק
בעזרת המשוואות והקוסינוסים של יגאל, מקנחים בעגנון או בביאליק
והנה, אנחנו כבר בחוץ. אווירה נעימה של יום שישי שורה בכול.
השיעורים עוברים מהר מכרגיל, המורים נחמדים יותר ואפילו אנחנו
מפריעים קצת פחות. בסוף היום אנחנו מתקבצים ליד השער הראשי של
בית הספר, קצת מדברים, קצת מתכננים מה לעשות בערב וקצת
מתווכחים מה יהיה בליגה בשבת, מי תנצח ומי תפסיד. בין כל אלה
אני מחכה שיעל תצא. יעל לומדת שנה מתחתי. היא מסיימת ללמוד
ברבע לאחת ויוצאת הביתה דרך השער הראשי עם החברה שלה, ענת. אני
לא יודע אם היא יודעת מי אני. אני תמיד מרגיש משותק כשהיא
עוברת. המבט שלי מלווה אותה כמו צל והעיניים מפסיקות למצמץ כדי
לא להפסיד כלום. רק שרידי מודעות עצמית עוצרות את פי מלהיפער
בהשתאות מול הקסם הזה שעובר מולי. יום אחד זה עוד יקרה. אחרי
כמעט שנתיים של בהייה ושתיקה, אמצא רגע של אומץ, לדבר איתה
מעט.

דודי, החבר שלי, מצא. זה היה בשנה שעברה כשיותם, אחיו הגדול,
שמשרת ביחידה של אחי רמי, בא ישר מהצבא כדי לאסוף את דודי
וללכת איתו הביתה. לדעתי, הוא גם רצה קצת שיראו אותו עם המדים
ועם הנשק.  יותם הדריך את יעל בצופים כשהיה בכיתה י"ב. בדיוק
כשהגיע, בכומתה חומה, רובה קצר ותיק ענק על הגב, יעל יצאה מבית
הספר. לא רק שהיא קראה "יותם!" בקול שאמר שהיא ממש שמחה לראות
אותו, היא גם הדביקה לו נשיקה על הלחי ואמרה שהוא נראה הורס
במדים. היא כל כך יפה. דודי, שעמד ליד יותם, נהנה גם הוא
מרסיסי החן שניתזו מיעל, החליף איתה כמה מילים, וחשוב יותר,
מאז הם אומרים "הי" ו"מה קורה" בכל פעם שהם עוברים אחד ליד
השנייה בבית הספר. רמי אף פעם לא עבר עם המדים והנשק בבית הספר
בדרך הביתה, לא כשהיה בטירונות ולא בתור קצין. כשראיתי מה יצא
לדודי מהביקור של יותם, ניסיתי לרמוז לרמי שבפעם הבאה יעבור
דרך בית הספר ונלך הביתה יחד. רמי הבין את הבקשה, אך קצת פחות
את הכוונה, ובא לאסוף אותי בג'ינס וטי-שירט, אחרי שהתקלח בבית.
שמחתי שהוא בא, ברור. לפני שחזר לצבא אמרתי לו שהיה ממש כיף
שהוא בא ללוות אותי מבית הספר ושיעשה את זה גם בפעם הבאה
כשיבוא, אבל חבל ללכת הביתה קודם. נכון, ההליכה דרך בית הספר
מאריכה קצת את הדרך הביתה. נכון, הוא רוצה להתקלח, אבל מקובל
יותר לעבור דרך בית הספר ואז ללכת הביתה, לא להפך. אף אחד
מהחיילים שעוברים בבית הספר לא מתקלח לפני כן ומחליף לג'ינס.
כולם באים במדים, משתהים קצת, לפעמים נכנסים לחדר המורים בחיוך
גאה. ככה כולם עושים, זה טבעי. רמי חייך ואמר שהוא יחשוב על זה
אבל זה נראה לו קצת טפשי. להאריך את הדרך הביתה כדי שיראו אותך
במדים בבית הספר? מה הסיפור? בכל זאת, כך הבטיח, הוא יזכור את
זה כשיגיע הביתה ואולי יפתיע אותי. אולי. לפני חודשיים בערך
סיפרתי את זה לאמא, בלי לספר לה על יעל, כמובן. אמא חייכה
וליטפה את ראשי. "אתה יודע עד כמה אחיך צנוע", היא אמרה. "הוא
אף פעם לא עושה סיפור משום דבר ובטח לא רוצה להשוויץ במדים
ובכומתה שלו. אתה זוכר שהיינו בטקס שבו רמי קיבל את הכומתה?"
קירבה אימא את התמונה שעמדה על השולחן. "תראה אותו", חייכה אמא
לרמי שבתמונה. "אחרי שהלך כל הלילה עם האנטנה הזאת על הגב עוד
יש לו כוח לחייך. אני זוכרת עד כמה הוא שמח כשהמפקד נתן לו את
הכומתה שלו", ליטפה אימא את התמונה באצבע עדינה. "הוא היה כל
כך גאה. בדרך חזרה מהטכס הוא ישן כמו תינוק. כשהגענו הביתה,
באוטו, הוא התעורר",  נרעדה לפתע אימא וקירבה אותי אליה, "ומיד
הושיט את היד כדי לבדוק שהכומתה במקום, הביט בה רגע, חייך ושוב
נרדם".

גדעון מבין, עוד לפני שאני מתכופף להסביר, שאסור לו להיכנס
לסופרמרקט. להצטדקות שלי על כך שאני מתנגד לחוק הזה, ומבחינתי
שיפתחו אפילו פינת חי ליד מחלקת הבשר, ככה, בהפוך על הפוך,
גדעון מקשיב בנימוס. הוא רק משדר לי, בעיניים חומות ומלאות
הבעה, שלא אשכח להביא לו הפתעה ממנשה ממחלקת הבשר. אני נכנס.
אני צועד לכיוון הפירות והירקות וממלמל שלום לדליה, הקופאית
הנצחית, שכמו בכל יום חמישי, נועצת בי עיניים שגורמות לי
להשפיל מבט ולדחוף מהר יותר את העגלה קדימה. דליה היתה כאן
תמיד. היו עובדים שהתחלפו, אבל היא תמיד כאן, יושבת בכבדות
שכזאת מול הקופה. אם משהו חריג דורש ממנה תנועה, היא מתגלגלת
עם הכיסא ופותרת את הבעיה בישיבה. כמעט אי אפשר לדמיין אותה
במקום אחר מהסופרמרקט, ובטח שלא בעמידה.
מול מדפי הפירות אני סורק וממשש את התפוחים הירוקים שנוצצים
מולי ומנסים לפתות אותי לבחור בהם. "את הפירות והירקות צריך
להרגיש בעיניים, בידיים ואם אפשר גם באף", אמא היתה אומרת, "לא
כמו אבא שלך, שלוקח את חמשת התפוחים הראשונים בערימה בלי
להסתכל. גם אם תולעת תשב על התפוח ותעשן נרגילה הוא לא ישים
לב..." אני לוחץ קצת על המועמדים, מלטף אותם ומנסה להחליט מי
הכי יפים ומתאימים לקחת איתי הביתה. חמישייה פותחת של כוכבים
ירוקים מתגבשת בשקית ומשם אני עובר לירקות. שני מלפפונים ארוכי
גזרה מצטרפים לעגלה. שתי עגבניות סמוקות, צנונית אדמדמה-סגלגלה
וכמה בצלים מופנמים עולים גם הם. הנה, יש לנו ירקות לסלט שאבא
אוהב. בדרך למנשה מהבשר אני אוסף גם לחם שחור, ביצים, חלב
וקוטג' כדי להשלים את המצרכים לארוחת הערב. אבא יחזור מהעבודה
בעוד שעה בערך, וזה בדיוק הזמן שיידרש לי להגיע הביתה, לראות
מה שלום אימא ולהכין את ארוחת הערב. "הנה החבר שלומי! שעון קיץ
או חורף, סערה או חמסין, תמיד מגיע באותה שעה", צוהל מנשה. "מה
שלומך? איך אמא? מה חדש?" לפעמים נדמה לי שמנשה בוחר בכוונה
משפטים מרובי ח' ו-ע' כדי להדגיש את הספק סלסול, ספק דיבור
שלו. "הנה, כבר שמתי לך בצד עוף צעיר, יפה, חתיך. כמה כנפיים
אתה רוצה? חצי קילו מספיק? כבר שרפתי את השערות. לא שלי, של
העוף. ככה אמא לא תצטרך לעבוד קשה. תמסור לה דרישת שלום חמה,
הא? תגיד לה שהיא יכולה  לשלוח  את העוף כמו שהוא לתוך התנור,
אקספרס". ההשתהות ליד הדלפק, אחרי שלקחתי את העוף, מסגירה
אותי. "מה שכחנו? אתה צריך עוד משהו? אהה... באת עם החבר שלך,
זה השעיר עם הארבע רגליים. הנה, קח, חתיכה טובה בלי עצמות
ושומן, שלא ייחנק או ישמין, ואותי יחפשו בסוף. תגיד, שלומי..."
מנשה האט לפתע את קצב הדיבור. "זה בשבוע הבא, נכון?" אני מהנהן
לחיוב, ממלמל תודה ומסתובב מהר כדי שלא יראה את העיניים שלי,
שהופכות רטובות ללא שום התראה. הן תמיד כאלו. קולו המתרחק של
מנשה הממלמל מלווה אותי לקופה. "...ככה פתאום, בדיוק לפני
פסח".

מתחיל להחשיך. גדעון ואני צועדים בשקט הביתה, כל אחד עם עצמו
ועם מחשבותיו. בצומת שלפני הבית, גדעון נפרד ממני בנביחה שקטה.
אני כורע ללטף אותו לשלום ומסתכל לתוך עיניו הטובות והמבינות
כל כך. לגדעון אפשר להגיד הכול, למלמל מחשבות לתוך הפרווה
ולספר לו מה קורה באמת. הוא תמיד מבין, תמיד מלקק בלשון מנחמת
ואף פעם לא מגלה לאף אחד מה מספרים לו. אני מלווה אותו במבטי
בעוד הוא חוצה את הכביש לעבר הכניסה לבית של דודי, שהוא בעצם
גם הבית שלו. משם הוא ידלג במדרגות לקומה השלישית או, ביום טוב
יותר, יתלווה לאחד השכנים שעולים במעלית וינבח עליו שלוש
פעמים, רק כדי להבטיח שלא יהיו טעויות והשכן אכן ילחץ על
הכפתור של הקומה הנכונה.

האוטו שלנו בחניה. אבא הגיע מוקדם יותר היום. אני עולה מהר
במדרגות כדי לראות שהכול בסדר. עם הדלת שנפתחת אני שומע בכי
חרישי ורואה את אמא יושבת בסלון, מתייפחת בשקט, ואבא יושב לידה
ומלטף את ראשה. "הי, שלומי!" אבא מחייך אלי. "מה נשמע? מה קורה
בבית הספר?" "הכול בסדר", אני מתאמץ להעלות חיוך קטן וממהר
למטבח להניח את השקיות ולהתחיל להכין את ארוחת הערב. פעם אבא
היה יודע אילו בחנים ומבחנים יש לי. לפני המבחנים במתמטיקה הוא
היה עורך מין טקס קבוע. הוא היה בוחן אותי קצת ומסביר לי דברים
שרובם כבר הבנתי לפני כן, אבל תמיד העמדתי פני מתעניין ומקשיב.
בסוף, תמיד באותו הסדר, הוא היה מלטף לי את הראש, מוסיף נשיקה
במצח ואומר שאני יודע יופי אז אין מה לדאוג. אהבתי לשבת עם אבא
לפני מבחנים, בעיקר את החלק המסיים, אבל אנחנו לא עושים את זה
יותר, מאז שרמי נהרג.

בשבוע הבא תמלא שנה בדיוק לאותו לילה נורא. אני זוכר, כששמעתי
את הדפיקות בדלת לא ידעתי אם אני חולם או ער. כששמעתי שאבא קם
לבדוק מי דופק בדלת ומיד ממלמל "מה זה... משהו קרה...?" הבנתי
שאני ער. יותר מכול אני זוכר את הצעקה של אמא, שיצאה מחדר
השינה וראתה שני אנשים במדים עוזרים לאבא לשבת. הם הפנו אליה
את מבטם והסתכלו בה במבט מלא עצב ורחמים. "לא! רמי!" הסיוט
שלתוכו הקיצה הוציאו צעקה ארוכה, מיוסרת, מקפיאה; צעקה שמאז לא
חדלה להדהד בין כותלי ביתנו. מאז ההלוויה אמא לא יצאה מהבית,
אפילו פעם אחת. היא ישנה מתי שרק אפשר, שם תמיד קל יותר להיות.
בשאר היום היא יושבת בסלון, לפעמים בוהה בטלוויזיה ולפעמים
מנמנמת על הכורסה. קשה ועצוב לי לראות איך מאמא אוהבת, מלאת
שמחה ואור, היא הפכה לאישה מוכת יגון. מוכת יגון. עד שרמי נהרג
לא הבנתי עד כמה כואבת יכולה להיות המכה של אותה מפלצת איומה
ששמה יגון. מכה שאוחזת בך מבפנים, בלב שמחת החיים שלך, ומשאירה
אותך כפוף, קהה וספוג כאב. לעתים אמא מדברת על רמי בזמן הווה,
עד שנדמה שהוא עוד יחזור הביתה. רוב הזמן היא מבינה שזה לא
יקרה לעולם. סופי השבוע הם הקשים ביותר. אף שימי השבוע דומים
זה לזה בעיני מי שלא יוצאת מהבית, אמא תמיד מרגישה שסוף השבוע
מתקרב, והכאב שלה, אם הדבר אפשרי בכלל, מתגבר. סוף השבוע הוא
הזיכרון של רמי החוזר לחופשת שבת, רשימת קניות קבועה של מצרכים
לאוכל שרמי אהב וארוחת ערב שבת דוממת של שלושה אנשים וביניהם
כיסא אחד ריק. את יום שבת אמא מעבירה במיטה, מנסה לישון, מנסה
לא להבין ובוכה, כמו כולנו, על רמי, שגם בשבוע הבא לא יבוא.
אבא התכנס בתוך עצמו. הוא עצוב, סבלני, תמיד אוהב ומבין את
אמא, אבל גם האור שלו כבה. הוא עובד יותר, מתעניין פחות, מדבר
מעט וסובל בשקט, בלי להוציא הרבה.

ואני? אני מתגעגע, בוכה וכואב אבל גם מכריח את עצמי להביט
בשמש, שזורחת עכשיו מוקדם יותר, מאריכה את הימים ומביאה איתה
רוח חמימה של פסח. אני רוצה שאמא תרד לשתות קפה עם זהבה ותלך
להסתרק במספרה של קלרה ברחוב הרצל. אני רוצה לשבת עם אבא לפני
מבחנים במתמטיקה ולראות אותו מתעצבן שבית"ר מפסידה בשבת. אני
יודע שהכאב לחיות בלי רמי לא יקהה והדמעה תמיד תהיה שם בקצה
העין, גם כשנחייך. אבל אני רוצה ומתפלל שגם אלינו, אל אמא, אבא
ואלי, גם אלינו עוד יגיע האביב.