[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







בובה תמימה
/
משחקים

היא נכנסה לחדר שלו בשקט, בצעדים קטנים כדי שאף אחד מהמסיבה לא
ישים לב שהיא נעלמה. היא סגרה את הדלת בעדינות, אבל היא נטרקה
בגלל המזגן. "סעמק" היא סיננה, ואז חשבה על זה קצת והבינה שאף
אחד בכל מקרה לא ישמע את זה. היא נשכבה על המיטה שלו. היה לה
קר והיא רצתה להתכסות אבל לא היה לה נעים. החדר הזה היה לה כל
כך מוכר, והוא עשה לה צמרמורת מרוב כל הזיכרונות הטובים והפחות
טובים שיש לה משם.
היא הייתה כל כך מרוכזת במחשבות, שהיא לא שמעה אותו נכנס.
"נטע..." הקול שלו נשמע לה כמו מתוך חלום.
היא הרימה את מבטה לאט, מפחדת שהקול היה רק בדמיון שלה.
"אלעד..." היא אמרה, בלי מטרה, פשוט נהנית להגות את האותיות
בפיה.
"עוד פעם את נעלמת?" הוא אומר לה בזלזול, אבל היא יודעת שלא
באמת אכפת לו שהיא לא במסיבה. הוא מתיישב לידה על המיטה ונוגע
לה ברגל. הרגל שלה מצטמררת, וכל הגוף שלה נכנס למין אקסטזה
מיוחדת כזאת שרק הוא מסוגל לגרום לה. היא מזיזה את הרגל.
הוא מסתכל עליה, בוחן אותה. היא שונאת כשהוא עושה את זה, יש לו
את המבט הזה של להפשיט אותה. בלי לשים לב בכלל היא מתחילה
לבחון אותו גם. העסק הזה מדבק.
היה לו גוף יפה, מעוצב כזה, ופנים ילדותיות, עיניים מנצנצות
כאלה ואף קטן. רואים את פסי השיזוף מעבר לגופיה. הגופייה הלבנה
מתאימה לו והיא מרגישה איך היא רוצה אותו.
יד על הברך שלה. המגע שלו מעביר בה צמרמורת. היא קמה מהמיטה
ועוברת לכסא. היא גם מעריכה את עצמה וגם שונאת את עצמה על זה
שהיא עשתה את זה. המקום שבו הוא נגע בברך עדיין חם. היא לא
יכולה שלא לשים את היד שלה על המקום הזה. הוא מרגיש לה קר
פתאום והיא מזיזה את היד.
"מה קרה?" הוא אומר בעדינות.
היא לא עונה. היא לא יודעת אם הוא מתכוון למה קרה במסיבה, או
מה קרה ביניהם. למרות שבעצם זה שניהם. שניהם קרו לה וקורים לה
והיא לא יודעת איך להתמודד עם זה.
הדמעות עולות לה בעיניים, והיא מזיזה את הראש ממנו. היא מנסה
להפסיק את הדמעות, וכשזה לא הולך לה היא נכנעת ונותנת לעצמה
לבכות, ורק מדי פעם מנגבת את הפנים הרטובים שלה.
הוא מתיישב לידה ולוקח לה את היד. הוא עושה לה נעים ביד וגם את
זה היא שונאת, אבל הכי אוהבת בעולם. איך הוא עושה לה את זה
תמיד. בלי חשבון. הוא מחבק אותה, ומרים אותה בעדינות מהכסא. הם
מתחבקים והיא בוכה לו על הכתף.
"נטע... מה קרה?"
הוא מתיישב על המיטה ומושיב אותה עליו. היא זזה הצידה, ומתכסה
בשמיכה. רק העיניים הירוקות שלה מציצות מתוך השמיכה.
"לא כיף לי."
"איך לא? כל החברים שלך שם...!" הוא אומר בטון יותר מדי שמח,
עד שזה נשמע מזויף.
היא לא יכולה לשמור את זה בלב יותר.
"אתה כזה אטום!! אוף!!! אלעד, אני רוצה אותך. אני מצטערת, אבל
גם החברים שלי לא יכולים לעזור לי בזה. במיוחד לא אם אני רואה
אותך רוקד בערך עם כל הכוסיות בשכבה. מצטערת, אין לי ראש לזה
ואין לי כוחות לזה. תעשה מה שאתה רוצה. אני יודעת שאתה לא רוצה
אותי, וזה בסדר, ואני מבינה שהמשכת הלאה. אני שמחה בשבילך. אבל
אני לא שמחה בשבילי. ואתה לא יכול גם להמשיך הלאה ולא לרצות
אותי, וגם לבוא ולחבק אותי ולגעת לי ברגל, וגם להיות ידיד שלי.
מצטערת, זה לא עובד ככה כי אף אחד מהדברים האלה הוא לא מה שאני
רוצה...!"
את סוף הנאום היא כבר אמרה קטוע. היא לא הבינה מאיפה האומץ
להגיד את זה. כנראה שזה אכל אותה יותר מדי זמן.
"נטע... אני כן רוצה אותך."
"לא אתה לא! ואפילו אל תגיד לי את זה!!!"
"נטע..."
"די! די עם הנטע הזה!" היא כבר בכתה ממש, מהבכיות שמחניקים את
הגרון ואי אפשר לנשום. היא יצאה מהחדר, טרקה את הדלת ורצה
החוצה.
הוא ישב בחדר, בוהה באוויר וחושב לעצמו.
שוב פעם הוא נתקע עם הכעס שלה והתסכול שלה, והיא מצפה שהוא
יבין אותה אבל היא לא מבינה אותו. שגם הוא אוהב, ושגם לו
כואב.
לא מבינים אחד את השני. זאת הייתה הבעיה מההתחלה.

יש עכשיו את השיר שהוא הכי אוהב. הוא מתחיל לרקוד צמוד עם שיר.
נטע מסתכלת מהצד, והשנאה העתיקה שלה לשיר מתגברת מרגע לרגע.
היא מרגישה איך העיניים שלה שורפות, ומורידה את העיניים. היא
מחזירה אותם כשהיא שומעת את הקול של ליאור מזמין אותה לרקוד.
היא מסתכלת על החברות שלה שרוקדות איתה, כאילו מבקשת אישור.
שתיהן מחייכות חיוך זדוני וברור לנטע מה היא צריכה לעשות. היא
מובילה את ליאור קרוב לאלעד ושיר, ורוקדת איתו צמוד צמוד. היא
בכלל לא מתייחסת לזה שליאור בוהה בה במשך כל הזמן. היא יודעת
שהוא רוצה אותה כבר שנה, אבל זה לא מעסיק אותה בכלל באותם
רגעים. היא משקיעה את כל המרץ שלה בלהראות שווה, לרקוד יפה,
לגרום לאלעד לקנא, ולהראות לא מתעניינת. המוזיקה מתחלפת לשיר
איטי, וישר, בלי לחשוב אפילו, נטע נצמדת לליאור. אלעד כמובן
רוקד עם שיר. הייתה לנטע הרגשה שהוא ניסה להתחמק מהריקוד הזה,
אבל היא לא רצתה לצפות ולהתאכזב שוב. פתאום נעלם לה כל המרץ
והיא נהיית עצובה. היא מסתכלת על הגב של אלעד, שמסתובב לאט,
ורואה את הידיים של שיר מלטפות לו את הגב. ואז היא רואה את
הפנים שלו, ומורידה את העיניים מהר. היא מעלה את העיניים בחזרה
אחרי כמה שניות, ורואה שהוא עדיין מסתכל. כשהיא מסתכלת הוא
מוריד את העיניים בעצב, לאט. עוד פעם, היא מסתכלת עליו, הוא
מסתכל עליה. הפעם היא מורידה את העיניים. עוד פעם. משחקים. זה
מתחיל להזכיר לה את המסיבה שהיא אמרה לו שהיא רוצה אותו, ושוב
פעם הדמעות באות. אלעד שם לב לנצנוץ בעיניים שלה, לדמעות
שבאות, רואה אותה לוחשת משהו לליאור, ורצה. בדרך, מור, החברה
הכי טובה שלה עוצרת אותה. אלעד רואה אותם מחליפות משפטים
בינהים, מתחבקות, ויוצאות החוצה.

"די כבר! אני לא יכולה יותר!!" נטע מסתכלת על חברתה בעיניים
דומעות.
"עם מה??"
"עם אלעד! למה אני רוצה אותו כל כך?! וכל פעם שאני חושבת שאני
מתגברת על זה, אז הוא מסתכל עלי, או נוגע בי או אומר לי משהו!
די כבר!!! שיפסיק לשחק איתי!!!"
"את צודקת מתוקה. אבל זה האופי שלו, את יודעת את זה. הוא לא
מתאים לך, והוא אף פעם לא התאים לך. הוא רגיל לשחק בבנות. מה
אפשר לעשות?? אל תתני לו לגעת בך, ולהסתכל עלייך, ולא תפגעי!"
"אוף..." נטע לוחשת לחברתה, שמהנהנת אליה בהבנה ומחבקת אותה
חיבוק ארוך.

אלעד יושב בחדר שלו. סוף סוף הוא הצליח להיפטר משיר. הוא רוצה
לצאת לבדוק מה קורה עם נטע, אבל היא יצאה עם מור והוא לא רוצה
להפריע. הוא מנסה להסיק מסקנות חכמות שיעזרו לו להתגבר על נטע,
אבל כל מה שעולה לו בראש זה המבט שלה, והנצנוץ בעיניים שלה,
והדמעה על הלחי. והחיבוק שלהם מקודם.
"אח שלי, מה נסגר איתך?? בוא למסיבה. זה לא יפה, זה הבית שלך,
גבר." החבר הכי טוב שלו מציץ בדלת.
"צודק." הוא מרים את עצמו מהמיטה, והולך בחזרה למסיבה.
הוא מנסה שוב פעם "לרקוד עם כל הכוסיות", כמו שנטע מגדירה את
זה, אבל לא בא לו. בא לו לצאת החוצה ולדבר איתה, על הכל, כמו
פעם. לפני שהכל התחיל. בסוף הוא מחליט להתגבר על עצמו ולצאת
החוצה.

"ראית את נטע?" אלעד שואל את מור אחרי שהוא חיפש אותה במבט
הרבה זמן ולא מצא.
מור תוקעת לו מבט מזלזל וזורקת "הלכה הביתה. בגללך."
"מה אמרת?" אלעד שואל מופתע.
"שהיא הלכה הביתה..."
"לא אמרת עוד משהו?"
"לא..."
"את בטוחה?"
"כן..."
"טוב." 'יופי, אני מתחיל לדמיין'. אלעד חושב לעצמו ונכנס פנימה
בסערה. 'אולי זה גורל?' הוא חושב לעצמו. 'אם היינו צריכים לדבר
היא הייתה עדיין בחוץ.' הוא מחייך על זה שזה מה שהוא חושב. היא
זאת שתמיד דיברה על גורל, לא הוא.

5:30 בבוקר. כולם הלכו. רק הוא, ורון, החבר הכי טוב שלו נשארו.
הם מחליטים שהם יסדרו בבוקר, לפני שההורים של אלעד יחזרו,
ונשכבים על הספות בסלון המלוכלך.
"אתה עוד רוצה אותה נכון?" רון שואל.
"היא מדהימה." אלעד עונה לו, ושניהם נרדמים על הספות.

"נטע, קומי! תיכף באים אורחים. צריך לערוך שולחן!" אמא שלה
צועקת לה מלמטה.
"אםםםםםם!!" נטע מהמהמת בעצבנות, ומכריחה את עצמה להרים את
הראש, לפחות טיפונת. הוא נופל ישר בחזרה, והיא נרדמת לעוד עשר
דקות מתוקות של שינה.
"נטעעעעעעעעע!!!" אמא שלה צועקת.
"טוב, טוב!" היא צועקת בחזרה, מאשימה את אמא שלה על המצב רוח
המחורבן שלה הבוקר. לסדר ולנקות זה מה שהיא צריכה לעשות עכשיו,
כשהדבר היחידי שיש לה כוח לעשות זה לבכות ולגמור על קופסת
גלידת וניל עם עוגיות. הטעם שהיא הכי אוהבת.
היא נכנסת למקלחת מהירה מהירה, ויוצאת רעננה ומריחה טוב. היא
חייבת להודות שזה גרם לה להרגיש יותר טוב, במיוחד אחרי כל
הסרחון והמגעילות של המסיבה של אתמול. "יאק" היא מרימה את
הבגדים של אתמול וזורקת אותם לכביסה.
"בוקר טוב!" אמא שלה אומרת ומחייכת.
"בוקר..." נטע נוהמת.
"אלעד ומור התקשרו. ושניהם ביקשו שתתקשרי אליהם ישר כשאת
מתעוררת."
"טוב." נטע לוקחת את הפתק ושמה אותו בפח. אלעד התקשר. מוזר.
היא חושבת לעצמה.

"הלו?" אלעד אומר.
"אממ... אלעד?" נטע אומרת בהיסוס. הלב שלה קופץ כשהיא שומעת את
הקול שלו.
"נטע.!" הוא לא יכול להסתיר את השמחה. "מה המצב?" הוא מנסה
לתקן את הטונים שלו.
"טוב. התקשרת אלי?" היא שואלת.
"כן. אני רוצה לדבר איתך..."
"על מה?"
"סתם. כלום. סתם רוצה לדבר איתך. כמו פעם. את יודעת." הוא קולט
כמה הוא התגעגע לקול שלה.
היא מכריחה את עצמה לעשות את זה.
"דברים הם לא כמו פעם אלעד. אתה יודע את זה." היא אומרת בטון
קפוא.
"כן... אבל..."
"אלעד, אני צריכה ללכת. ביי." היא מנתקת את הטלפון, ומחזיקה
אותו כמה רגעים. 'למה אני מטומטמת? למה לא דיברתי איתו? סוף
סוף הוא יוצר קשר, ואני מנתקת. טיפשה.'
היא מחייגת למור ומספרת לה הכל.
"יפה מאוד! אני גאה בך! הוא סתם חרא!"
"לא יודעת." נטע שקועה במחשבות, מהורהרת. אבל מה שמור אמרה לה
גרם לה להרגיש יותר טוב עם עצמה.

אלעד יושב בחדר שלו, זורק את הטלפון על המיטה, ומגביר את
המוסיקה לפול ווליום.
"אלעד!! תחליש!!! מה זה הווליום הזה?!" אמא שלו צורחת לו
מהמטבח.
"תיכף." הוא זורק לאוויר, ולא מחליש כלום.
"אלעד. ביקשתי משהו!" אמא שלו נכנסת לחדר בלי לדפוק, ומחלישה
את הווליום.
"תדפקי על הדלת לפחות." הוא זורק לה.
הוא שם נעלי ספורט ויוצא לרוץ. אולי זה ירגיע אותו.
'למה היא לא רוצה לדבר איתי? אם היא רוצה אותי, היא לא אמורה
לרצות לדבר איתי?' הוא ממש לא מבין אותה. הוא כנראה אף פעם לא
יבין אותה.

עוד שבוע של בית ספר מתחיל. יום ראשון, שעה ראשונה. היא מגיעה
לכיתה ונראית לו זוהרת מתמיד. אומרת היי לכולם, נותנת לו נשיקה
קטנה על הלחי וקופצת על ידיד שלה. היא מספרת לכולם סיפורים,
אבל בוחנת אותו מהצד. הוא יושב מרוחק, חושב. רון בא ומביא לו
כאפה. נטע צוחקת לעצמה.
המורה נכנסת והשיעור מתחיל.
"נטי! מה המצב בובה?" מור שולחת לה פתק מהצד השני של השולחן.
"הכל טוף... מה איתך מתוקה?"
" טוב. מה עם אלעד?"
"כלום. מה היה בסוף עם מאור? הוא התקשר אלייך?"
"כן! ודיברנו שיחה לילית של שעתים בערך... על הכל! הוא כזה
חמוד!!"
נטע שמחה שחברתה מעבירה נושא. היא לא רוצה לדבר על אלעד. זה
חלק מהתכנית שלה.

שיעור חמישי, שיעור מתמטיקה. הם באותה הקבצה ביחד, והוא יושב
שולחן לידה. הוא מסתכל עליה כל השיעור, והיא מתעלמת. בזווית
העין היא רואה אותו מסתכל, וחושב. מסתכל, וחושב. מעניין אם הוא
חושב עלי, היא תוהה. היא נזכרת בחיבוק של אתמול, ואז, נזכרת
במסיבה ההיא שהיא אמרה לו שהיא רוצה אותו. זה היה לפני שלושה
חודשים בערך. הם היו בחוץ, הלכו לסיבוב, דיברו על הכל. ואז הם
התיישבו, והוא אמר לה שהיא חמודה ושהוא מת עליה, ואז הם
התחבקו. ואז היא אמרה לו שהיא אוהבת אותו. "אלעד, אםםם...
אני... אוהבת אותך." המילים מהדהדות לה במוח. המבט הנדהם שלו
אחרי שאמרה לו את זה צרוב לה במוח, חזק. שוב פעם דמעות. כמה
היא יכולה לבכות בשלושה חודשים?! אבל היה לה רגעים שמחים איתו.
היא מכריחה את עצמה לחשוב חיובי. כמו כשהוא אמר לה שהוא רוצה
אותה. אז נכון, זה היה אחרי חודשיים, זה היה כשהיא כבר יצאה עם
מישהו חדש. אבל בסוף, היא נפרדה מהחדש בשבילו. ואז הם התנשקו.
היא מצטמררת למחשבה המתוקה של השפתיים שלהם נצמדות, ומצטמררת
מחדש למחשבה העצובה של המצב שלהם עכשיו, אחרי שהוא דאג להבהיר
לה בהתחמקויות שהוא רק רצה להתנשק וזהו. והיא נתקעה עם הכאב
ועם הידיעה שהיא לא קיבלה את מה שהיא רוצה. בכלל.
צלצול. סוף סוף. היא מכניסה את הדברים לתיק ומנסה לצאת מהר
מהכיתה. יש לה הרגשה שהוא הולך לבוא ולדבר איתה, ואין לה הרבה
מה להגיד לו, אם בכלל. אבל הוא תופס אותה בדלת. "נטע. אני רוצה
לדבר איתך."
"אני לא יכולה עכשיו, אני ממהרת." היא עונה בלי לחשוב ויוצאת
מהכיתה מהר.
"נטע." הוא הולך אחריה, ותופס אותה ביד. היא מסתובבת ומביטה
אליו. "נטע... תפסיקי להתחמק."
"אני לא מתחמקת." היא עונה ומסתכלת למטה.
"אה כן? לאן בדיוק את ממהרת כל כך?"
"אםם... סתם... אני צריכה ללכת ל... אםם..."
"לשום מקום." הוא משלים את המשפט שלה.
"לדבר עם מור." היא אומרת ורצה. בדרך נופל לה העט שהיא הכי
אוהבת, עם הפרווה הורודה מהתיק. הוא מרים אותו ומלטף לעצמו את
הלחי עם הפרווה. הוא מרגיש כמו בסינדרלה. כמו בסרט. עומד באמצע
המסדרון, אנשים ממשיכים להסתובב וללכת מסביבו, והוא עומד
באמצע, לא זז.
בדרך הדמעות שוב נופלות לה מהעיניים. היא לא מתייחסת, לא
מנגבת, פשוט רצה, עד שנגמר לה הכוח והיא מתיישבת. יופי. הצלחת
להתחמק. היא חושבת לעצמה בעצב. לא יפה מצידה להתחמק ממנו ככה.
אם הוא היה עושה את זה לה היא הייתה נעלבת נורא ובוכה. אבל גם
עכשיו היא בוכה. היא מרגיעה את עצמה.
היא לא רוצה לפגוע בו, אבל מה אפשר לעשות, הוא יבין מתישהו.
היא מתגברת עכשיו. זה הכל משחק.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
היום במקום
לכתוב סלוגנים,
אני אחפש תמונות
של בחורות
ערומות.

יעקב פופק


תרומה לבמה




בבמה מאז 12/1/04 14:56
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
בובה תמימה

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה