שקט,
זה מה שאני אוהב.
געגוע לצליל, הכמיהה הזאת. זאת התשוקה הכי בסיסית.
טוב, אבל זו רק דעתי, ואני לא כופה אותה על אף אחד.
ככה, בשקט, שומעים את המחשבות ואפשר לחיות אותן.
אני לא אומר שבמוזיקה לא, אבל הלובן הזה, הלובן של הדממה.
אני ממשיך לומר בלב- הס, באיזה טון שאי אפשר להסביר. זה מה
שאני אוהב.
זה לא בדידות. זה ההפך. זה הרצון להיות לבד. זה להתבודד. זה
בכלל לא אותו דבר. זה שקט מכל הבחינות. שקט נפשי, פיזי, בריחה.
כן, זה בריחה. בריחה מהמציאות. אף על פי שזו המציאות בעצמה.
בשעה הכי טהורה שלה. בשעה שהיא שותקת. הפסקת אש של המולת
הטבע.
זה לחייך, זה להתגעגע, זה המחשב האנושי. המח בשיא פעילותו.
אני יודע, שאולי אני מעיק עם כל הנקודות האלה, אבל זה פשוט
בגלל שאני כל כך אוהב את זה וקשה לי לזרום, כי אני מתפאל כל
פעם מחדש, אז אני חייב לעצור ולנצור את זה כל פעם. תסלחו לי
טוב? אני פשוט חייב את השקט הזה. המנה היומית שלי. טוב, זה
במקרה הטוב, שעוד יש לי זמן לשקט כל יום- זאת השאיפה. להרגע.
להבין, לקלוט, לתפוס את כל מה שהולך מסביב, כי אפילו בתקופה
ארוכה של חיים לא אצליח להבין את הכל, אז השקט עוזר לי.

אני אוהב את זה,
את השקט הזה.
את הצחיחות הזאת של החיים.
הצחיחות המופשטת.

רק רציתי לשתף אותכם בפלא הזה.

עכשיו שקט...