היא לא אהבה את עצמה, היא אפילו שנאה במובן מסוים.
תמיד חשבה על הדרך להפסיק את את הסבל, בצורה מהירה ויעילה.
היו פעמים שהרעינות היו רצים לה בראש, כמו איזה סרט נע במפעל
אבל הם היו כל כך רבים שהם הספיקו לברוח לפני שתפסה אותם. היא
הייתה גאונה במסווה, לא שיתפה את העולם.
הייתה לה מטרה, רצון, כוונה, כולם ידעו אבל סירבו להאמין.
הם ראו אותה בוכה, ראו אותה סובלת, זועקת לעזרה, כולם בחרו
להתעלם.
ככה זה, ילדה עם לב טוב, שנולדה לעולם עם כוונות טובות, הלכה
והתקשתה מבפנים, התאבנה.
פעם היא גם ידעה לאהוב, אבל הוא הלך, והיא בינתיים שכחה איך.

זה היה יום ככל הימים, אמא צעקה לה מהסלון "יערה קומי, כבר
מאוחר..."
הצעקות הדהדו לה בראש, מעיין מטרד בלתי פוסק.
היא קמה מהמיטה בחוסר רצון, הסתכלה סביבה אבל כל מה שהיא ראתה
היה שחור, היא ידעה, זהו, היום זה ייגמר.
היא צועדת אל עבר הגינה הציבורית, ככל שהיא מתקרבת הירוק שמולה
מתכהה, משחיר באיטיות.
ואז... היא נרדמת, יודעת שלא תתעורר שוב.
לפתע, יש לה שמחה, אותו הלב שהתקשה מתרכך מעט.
אבל אז, בדיוק שהיא מתחילה להרגיש טוב, היא רואה מולה לבן, היא
שומעת קול:
"את באמת חושבת לגמור את זה כל כך מהר? באמת חושבת שככה אפשר?
את טעית ילדה, זה עוד לא הסתיים, לא ולא!"
היא שומעת סירנה, הלבן נעלם, השחור חזר, עינייה נפקחות.
היא מוצאת עצמה בתוך אמבולנס, מחוברת להמון צינורות: צינור
ביד, צינור בפה, כל אחד מהצינורות אמור לעזור לה להבריא, "לצאת
מזה" כמו שאמרו הרופאים, ורק צינור אחד חסר, צינור לחבר
ללב...
היא שוכבת בחדר המואר באור ניאון מסנוור.
עינייה עצומות, אך היא שומעת הכל: "איך היא יכלה לעשות לנו את
זה??" שואלת האם, והיא רוצה לצעוק, להגיד שהמוות הוא לא סיבה
לאהוב, ושוב זועקת מבפנים, אך איש אינו שומע...