הכלב שהפך לשפם/ א. אהל ב. זה בית. כץ.

צחי ואני גדלנו יחד בשכונה. כל מוצ"ש היינו נפגשים ויוצאים יחד
סתם להסתובב בשכונה ולחפש מה לעשות. אחד העיסוקים החביבים
עלינו היה להקיש על דלתות של בתים ואז להסתתר או לברוח.
פעם אחת, כשנפגשנו וקצת הלכנו רחוק מדי לשכונה שלא היינו
מסתובבים בה הרבה, נכנסו לבית שעל הגדר היה כתוב - "זהירות כלב
נושך". חיפשנו את הכלב אבל הוא לא היה שם. צחי אמר שבטח הם סתם
שמו שם את השלט כדי שלא ינסו לפרוץ וחוץ מזה הוא גם אמר שפעם
הוא עבר ליד הבית הזה ושמע נביחות של פינצ'ר - כך שגם אם יש שם
כלב הוא לא ינשוך אותנו.
אז אני הסתתרתי באחד השיחים שהיו בגינה של הבית ובינתיים צחי
הלך להקיש על הדלת. זה תמיד הרגע הכי מותח ומצחיק. בא לך פשוט
להתפוצץ מצחוק. אבל אני עושה מה שאבא שלי פעם לימד אותי לעשות
כשאני לא רוצה שישמעו אותי צוחק. לנשוך את האצבע שלי ולהשפיל
מבט. כאן רק נשכתי את האצבע מבלי להשפיל מבט כי לא חשבתי שצריך
וגם אבא לא היה שם. גם לימדתי את צחי את השיטה אבל הוא חושב
שעדיף לשים משהו אחר בפה כי את האצבע אפשר לפצוע ואז במילא
נצעק. אני חושב שהוא צודק אבל אני נשאר עם מה שאני יודע שעובד
- אצבע.
צחי הקיש בדלת וברח. בהתחלה רץ לכיוון השיח שלי אבל לא היה שם
די מקום לשנינו אז הוא רץ לחפש שיח אחר. לא ראיתי איפה.
הדלת נפתחה - איש עצבני יצא החוצה וחיפש מישהו - אבל לא היה אף
אחד. איזה צחוק, כבר כואבת לי האצבע!!!
האיש מלמל משהו וסגר את הדלת. מיד התחלתי לצחוק צחוק בכל רם
כדי שצחי יצטרף אלי. לא תמיד בא לי לצחוק ככה בהתחלה אבל כשצחי
היה מצטרף אז הצחוק היה ממשיך מעצמו. אחרי כמה שניות שאני צוחק
אני מבין שצחי לא צוחק איתי ואני שותק. "צחי?" אני קורא.
וצחי לא עונה. אני שוב מתחיל לצחוק את אותו צחוק ושוב צחי לא
מצטרף. במהרה יצאתי מהמחבוא שלי והתחלתי לחפש את צחי. חיפשתי
כמעט בכל השיחים עד שמצאתי. כבר התחלתי להיבהל. ראיתי את הרגל
של צחי מבצבצת מתוך אחד השיחים.
קראתי לו שייצא החוצה אבל הוא לא ענה. התחלתי לנער את השיח כדי
להפחיד אותו אבל צחי נשאר במקומו ורק הזיז קצת את הרגל.
התכופפתי כדי לראות אותו.
צחי ישב בתוך השיח מכופף ומפוחד כאשר בפיו נמצא  כלב פינצ'ר
ללא רוח חיים. שאלתי אותו מה קרה
אך צחי לא הגיב ורק הסתכל עלי בעיניים מפוחדות. טיפות של דם
נזלו לו על חולצת השבת שלו.
"תוציא את הכלב הזה מהפה!" אמרתי לו. אך צחי לא שחרר. הסתכלתי
לו בעיניים ומיד הבנתי מה קרה.
הוא השתמש בשיטה שלי רק במקום לשים אצבע הוא שם את הכלב ונשך
חזק מדי ועכשיו הכלב מת.
ניסיתי לפתוח לצחי את הפה אך ללא הצלחה. הוא היה תקוע.
בוא נברח מפה - אמרתי לו - ושנינו התחלנו לרוץ הביתה.


מאז עברו 20 שנה. צחי היום בן 32. עם זמן - בשרו של הכלב נפל,
כל פעם חתיכה אחרת, ואת הראש כרתנו. היום - כבר אף אחד לא יודע
שהשפם של צחי הוא בעצם כלב, ולצחי יש את השפם הכי יפה בעולם.