שוב אני מוצא את עצמי ככה סתם, יושב שם. אנשים אומרים שאני
נראה רע, שאני צריך קצת לאכול או לשתות, או סתם לזוז מן המקום.
כבר שבועיים שאני יושב ככה עם הבעה חסרת חיים. מתבונן בה, ורק
חושב מה עכשיו, איך אני עובר את השלב השחור הזה. אני כמעט ולא
מניד עפעף, רק כדי שלא להפסיד אפילו שנייה אחת של סימן חיים.
אני יודע, זה מטופש, ואחרי כל כך הרבה זמן, גם לי יש את הרגעים
של חוסר התקווה. אבל אני חייב להמשיך, חייב להאמין, כל עוד היא
מחוברת יש עוד סיכוי.
כדי לא לאבד תקווה אני נזכר בימים הטובים. היינו מבלים ביחד
שעות. בין אם זה ביום או בלילה. היא תמיד הייתה לצידי, תמיד
חיכתה לי בבית בשביל שאני לא ארגיש בודד כשאני חוזר.
אני זוכר את היום הראשון שראיתי אותה, חזרתי הביתה אחרי יום
לימודים ארוך ושם היא הייתה, עם אחי. מן המבט הראשון ידעתי
שהיא תהיה אתי לעד, שנועדנו אחד לשנייה. בהזדמנות הראשונה
לקחתי את "השליטה" מן אחי.
בשבילי, יש לה את הגוף הכי מושלם. אחרים יגידו שהיא שטוחה, אבל
לי זה לא משנה, להפך, זה מוסיף.
אני זוכר את הלילות הארוכים כשחזרתי מאוחר, כמו תמיד היא חיכתה
לי. הייתי מתיישב מולה לאט לאט בתנוחה הנכונה, זה תמיד הדליק
אותה. וככה היינו מעבירים את כל הלילה ביחד ובסוף תמיד הייתי
נרדם וישן את השינה הטובה ביותר שישנתי בחיים.
לראות אותה ככה עכשיו ולדעת שאין בידי שום כוח לשנות את מצבה
זו הרגשה חסרת אונים. אני מוקף בחברים, משפחה, כולם מנסים
לעזור, אני בטוח, אבל זה לא משנה. אני כלום בלעדיה. לפעמים אני
מרגיש כאילו אני יכול להושיט יד, לגעת בה ולהפוך את הכל לטובה.
שנייה אחר כך אני כבר לא יכול לזוז. אין לי כח אפילו להושיט לה
יד, הרגליים שלי כאילו איבדו את כוחם. אני כלום, אני אפס.
לו רק ידעת ללחוץ על הכפתורים הנכונים, לו רק יכולתי לשנות
הכל, אבל אני לא יכול, אני לא יודע איך.
אחי אומר לי לעזוב אותה, שזה לא שווה את זה.
אבל אני לא יכול
זו אשמתי, זו אשמתי!
אני זה שאיבדתי את השלט,
בגללי היא לא תידלק עוד בחיים!!!