שנה שעברה החברה מהכיתה קנו לי סוס פוני. הוא היה לבן, עייף,
קצת נמוך אבל מרשים למדי. קראו לו טוני, זה קיצור של אנטיוכוס,
בגלל שהיומולדת שלי בחנוכה והכל. די משעשע, אבל זה רק סוס
פוני.
ליבי אומרת שאמא ואבא קנו לי את הסוס רק בגלל שאני אמור למות
והכל. ככה זה שגדל לך סרטן במוח.
אני לא מבין איך סרטן או משהו אמור לגדול במוח. בשבועות לפני
שנתיים הלכנו לים כל הכיתה ואלישבע, המורה לגאוגרפיה, הראתה
לנו סרטנים. בהתחלה הם היו רק חורים בחול הלח, שאליהם הם היו
אמורים להכנס. היא שאלה אם 'ראינו ראינו?' - אבל לי זה נראה
סתם כמו חול. אחר כך ראיתי משהו זז ובסוף שהתרכזתי גם ראיתי
אחד. הוא היה חום, וקטן - לא יותר גדול מכדור של גלידה במכולת
של ציון. היו לו רגליים מכל צד ועיניים ממש קטנות והוא נראה
עצוב למדי, אבל אז הוא שוב נכנס לאחד החורים הקטנים שלו. זו
היתה הפעם האחרונה שהייתי בים.
השנה אמא ואבא לוקחים אותי לדיסניוורלד. הפעם ליבי גם באה, אז
היא לא אמרה שום דבר על המחלה. היא רצתה שגם אנטיוכוס יבוא אבל
אמא לא הסכימה - כי מה כבר סוס פוני יכול לעשות בדיסניוורלד?
אני לא יודע, אני במילא לא ראיתי אותו הרבה.
מעניין אם גם הסרטנים יבואו איתי. אני לא אגיד לאמא - הם פשוט
יתחבאו והכל יהיה טוב. כי סרטנים, לא כמו סוסי פוני - הם
יכולים להנות בדיסניוורלד. להם יש מה לעשות.
וגם אם הם יפחדו על הרכבת הרים הכי מפחידה בעולם, אז אני רק
אגיד להם לא לפחד, ושהכל יהיה בסדר, והם ימשיכו להתחבא בחורים
הקטנים שלהם בראש שלי ולא יתפסו יותר מקום מכדור גלידה במכולת
של ציון.