רבצתי בתוך הדשא, נושם את ריחו הירוק והרענן. ממש ב'תוכו', לא
'עליו'. ניכר שעבר זמן מאז שגזמו אותו בפעם האחרונה, אבל דווקא
כך לדעתי ראוי שיראה דשא. קצת פרוע, רך למגע, בעל ריח רענן. לא
שטיח דק, קצוץ מידי וקיפודי למגע.

"נו, חזרה לסיפור", נזפתי בעצמי. לא קל להעלות על הכתב שנים של
פילים אדומים... "כמה עונות כאלו היו?" שאלתי את עצמי. אני בן
34 בעוד חודשיים, משמע... קשה לומר במדויק, אבל היו הרבה עונות
של פילים אדומים.

שוב נשימה עמוקה, ואני מאזין לשקט הנפלא. רק ציוץ ציפורים מפלח
את הדממה, ובעצם כשאני חושב על כך, השקט הזה מורכב מרשרוש קבוע
של צמרות העצים. הברושים דוממים, אך את הרוח השרבית בעצי האורן
והתאנה בהחלט שומעים.

מתי לראשונה ראיתי פילים אדומים? אני לא זוכר בדיוק, אבל הייתי
קטן, עוד לפני גן חובה. מיטתי עמדה בסמוך לקיר, מאונכת לחלון
היחיד בחדר. היה זה חלון מן הסוג הישן, מאלו שנפתחים החוצה.
מסגרת עץ, ידית ברזל. על הוילון שכיסה את החלון היו משורטטות
צורות גאומטריות, חלקן מוגדרות, חלקן לא. אני אפילו זוכר
בבהירות את הצבעים: הצורות באדום ושחור, הרקע לבן.

"אני לא יכול לישון, אמא". "אני לא מצליח להירדם בחום הזה". כל
ערב אותו סיפור. לא בכל השנה. דווקא בחורף ישנתי מצוין. מתחת
לשמיכת הפוך החמה, מחבק בקבוק מים חמים שאמא הקפידה לחמם בכל
ערב, נרדמתי מהר מאוד. אפילו בלילות ברקים ורעמים ישנתי עמוק.
אבל בכל שנה באביב ובקיץ, משהחלה עונת החמסינים והאוויר כמו
הפך להיות כבד ומעיק, שוב לא יכולתי להירדם.

"אי אפשר לישון בעיניים פקוחות" אמרה אמא כמעט בכל ערב. "עצום
את העיניים, חשוב מחשבות טובות, והשינה תבוא מאליה".
"אבל אמא", לחשתי מדי ערב, "בכל פעם שאני עוצם את העיניים באים
הפילים האדומים". אמא כבר לא התייחסה. בתחילה דווקא כן, ניסתה
להסביר שאין דבר כזה, פילים אדומים. הסבירה על הדמיון המפותח
של ילדים וחייכה חיוך חם. אבל משהתמדתי בדברי כל ערב, כנראה גם
לאמהות נגמרת הסבלנות.

אולי זה היה הוילון. כן, זו חייבת להיות אשמת הוילון. בהיתי בו
כל ערב כששכבתי במיטה. לא היתה ברירה, הוא ניצב לו שם בדיוק
ממולי. וברגע שעצמתי את העיניים, הצורות הפכו לפילים אדומים.
שורות שורות של פילים אדומים, זזים באיטיות בזה אחר זה, במין
שרשרת אינסופית.

ואולי זה לא היה הוילון. אני זוכר את המלון באילת. זה היה קיץ,
הייתי בן שבע או שמונה, מותש אחרי יום ארוך של בריכה, הצגת
ילדים, טיול ערב עם הורי ואחותי בחוף, ארוחות טעימות של חופש.
אמא כיסתה אותי בסדין קל, נשקה לי ואמרה: "תראה שתרדם תוך דקה.
היה לך יום נפלא ומעייף, וגם מחר מצפה לך יום דומה". אבל ברגע
שעצמתי את עיני, שוב שורות של פילים אדומים. "איך הם הגיעו עד
אילת?" אני זוכר שחשבתי.

בגיל אחת-עשרה בערך כבר הבנתי שהפילים מלווים אותי לכל מקום.
אז גם התחלתי להזהר בסיפורים אודותיהם. שמתי לב שבכל פעם
שהזכרתי פילים אדומים לדניאל, שהיה שכני לבניין והחבר הטוב שלי
ברוב שנות ילדותי, הוא מביט בי במין מבט של פטרונות מהולה
ברחמים ובוז. "פילים אדומים?" "נו באמת. מה אתה תינוק?"

מעולם לא היו לי הרבה חברים. הייתי בין השקטים האלו, שעד שלא
מזמינים אותם להשתתף, לא יעשו צעד. אבל בכל זאת היו לי כמה
חברים בכיתה. היינו קבוצה של חמישה, דניאל ואני, ועוד שלושה
בנים. גם להם סיפרתי על הפילים האדומים. הם, שהחשבתי כחברי
הקרובים, הפכוני ללעג ולקלס בעיני שאר הילדים. אני זוכר עד כמה
נפגעתי ונעלבתי אז. היום, בתור מבוגר, ברור לי שהם נהגו כפי
שילדים נוהגים. אין בי שום טינה, אבל מאידך אני גם לא יכול
לשכוח.

גם בתקופת התיכון באו הפילים האדומים. כל שנה באביב, עם החמסין
הראשון, ברגע שעצמתי עיניים. שיירות של פילים אדומים כבדים
ואיטיים, שבאו להשאר עד סוף הקיץ.

היו לי כמה חברות. שתיים מהן היו קרובות מאוד. אהבתי אותן.
מעניין שאני חושב עליהן כאחת. הרי הן היו כה דומות זו לזו, הן
במראן החיצוני והן באופיין. שתיהן נחבאות אל הכלים, כותבות
ויוצרות מוכשרות, חולמות על האביר הרומנטי ורוקמות תוכניות
לחיים שקטים של כתיבה, בעל אוהב וילדים לדאוג להם. מראה חיצוני
סטנדרטי, בהחלט לא משהו שהיית מסובב אחריו את הראש ברחוב,
אפילו לא כזה שהיית זוכר אחרי שחלקת איתן תא ברכבת במשך שעות.
אבל עיניים מאירות וטובות. שתיהן אהבו אותי, את שתיהן אהבתי
בחזרה. עם כל אחת מהן הייתי בטוח שזה הסוף. אני זוכר שלקחתי
אותן לחוף היום בערבי הקיץ. השתרענו בחול הרך, ראש על בטן. פעם
היא עלי, פעם אני עליה. הרחנו את הים ועצמנו עיניים. שתיהן
הגיבו באותה צורה כמעט. "איך נקרא לילד שלנו?" "אני רוצה בית
קטן, גג רעפים אדום, וגינה קטנה". "אתה תעבוד ואני אגדל את
הילדים ואכתוב מידי פעם". "נהיה מאושרים".

דווקא לא ניסיתי להירדם אז, וגם הוילון לא היה שם, רק גלים
כהים מתנפצים אל הסלעים בקצף לבן. אך ברגע שעצמתי עיני, שבו
הפילים האדומים.
"גם את רואה פילים אדומים כשאת עוצמת עיניים?" שאלתי את האחת.

"נו די תפסיק, אתה לא רציני...".
"אני דווקא כן". וסיפרתי לה את תולדות הפילים האדומים.
"אתה ממש לא נורמלי, אתה חולה נפש". קמה, ניערה שאריות החול
מן הבגדים והלכה לה.

עם השניה הייתי כבר יותר זהיר. יצאנו שנה, אחרי הצבא, היינו
יחד בטיול נהדר לחו"ל, חזרנו לארץ והתחלנו ללמוד יחד
באוניברסיטה. היה ברור לשנינו שנחיה יחד. גם הורינו כבר ציפו
שנתחתן, וכשכינסנו את שני הצדדים בערב קיץ חם, והודענו להם על
כוונתנו להנשא, הם נראו מאושרים. תוך דקות נדמה כאילו לא היינו
שם. הם מצאו שפה משותפת, וכבר חילקו ביניהם, מי אחראי על מה
לקראת ההכנות לחתונה.

"נראה כי הם מסתדרים יפה בלעדינו", לחשתי לה. "הם לא צריכים
אותנו, בואי לטייל על החוף".

הייתי חייב לספר לה. עונה ארוכה של פילים אדומים בכל שנה אי
אפשר להסתיר. הרי היא מבינה בעצמה שמשהו לא בסדר. ערב ערב,
איני יכול להירדם. אבל במבט לאחור, גם אם היא לא היתה מגלה,
חשתי אז שזה לא משהו שצריך להסתיר. בוודאי לא ממי שאתה עומד
לחלוק עימה את שארית חייך.

גיששתי בעדינות. "מה את רואה כשאת עוצמת עיניים?"
"כלום, חושך, מה כבר רואים בעיניים עצומות?"

היתה לי תחושת בטן לא טובה, ובכל זאת, סיפרתי לה. התחלתי מן
הילדות הרחוקה, מאז שאני זוכר את עצמי.

תגובתה היתה דומה מאוד לזו של חברתי הקודמת, רק שבפעם השניה,
המילים חתכו כמו בסכינים חדות יותר. "אתה מטורף". "אתה לא
נורמלי". "אתה צריך טיפול". "אני לא מאמינה שהתכוונתי לחלוק את
חיי עם פסיכי כמוך".

"אבל מה כל-כך נורא?" ניסיתי. "אני לא עושה רע לאיש, אז אני
רואה פילים אדומים". "מה יש? למדתי לחיות איתם, גם את תוכלי.
הרי את אפילו לא תחושי בהם". הרגשתי כבר שזה אבוד, חבל על כל
מילה.

את סמדר ראיתי פעם ראשונה באוניברסיטה, בקורס 'אלגברה
לינארית'. היא עמדה שם ושוחחה עם אחד הסטודנטים,  גבוהה
ותמירה, רזה ויפהפיה, בולטת בשטח בצורה שלא ניתן להתעלם ממנה.
עור חלק שאתה יכול רק לחלום ללטף, פנים יפות ועדינות.
כשהתקרבתי ראיתי שיש לה עיני חתול ירוקות. יפהפיה אמיתית. לא
היה סטודנט אחד שלא נעץ בה מבט ערג, ורוב הסטודנטיות הביטו בה
בהערצה. היא היתה חביבה ונכונה לעזור לכולם, ותוך זמן קצר
התברר שהיא גם אחת התלמידות המבריקות ביותר, דבריה חריפים
ושנונים.

היה ברור מאליו שאין לי סיכוי איתה. היא כזו שיכולה 'לתפוס' כל
אחד שתרצה. לא רק באוניברסיטה כמובן. היא נראתה ממש כמלכה.
מתאים לה בן-מלך. אחד אחד צפיתי בהם מנסים להתקרב אליה, מנסים
ליזום, להזמין, ליצור קרבה. היא היתה נחמדה לכולם, ידידותית
ותומכת, אך תמיד שמרה על ריחוק. הם הפשיטו אותה במבטם, והיא
שידרה: "אתה יכול לקבל את החברות שלי, אינך יכול לקבל אותי".

לא ניסיתי. לא היה טעם. חודשים רבים צפיתי בה מן הצד. ערב קיצי
אחד יצאתי משיעור, היה ירח מלא שחבל לא לנצל. השתרעתי לי על
הדשא מול הפקולטה. שכבתי בעיניים עצומות, ראשי על התיק הגדוש
בספרים. כמובן שהם באו. כמו בכל ערב קיצי. שורות של פילים
אדומים. היו רחשים מסביבי, אולי יתושים, זחלים למיניהם, חרקי
קיץ.

"אז איך אתה מסביר שמעולם לא התחלת איתי?"
קפצתי. פקחתי עיניים מופתעות. היא היתה שרועה לידי בתנוחה
דומה, ראשה על תיקה.
פחדתי לפתוח את פי. כשהייתי נרגש מאוד, לעיתים רחוקות ביותר,
הייתי נתקף בגמגום. חשתי שזו אחת הפעמים. המשכנו לשכב כך
בדממה, עיני פקוחות, מביטות בירח, מהרהר מה לומר.
היא התמתחה קלות, ועצמה את עיניה. התבוננתי בה בנשימה עצורה
כמעט. היא היתה יפה מתמיד, אור הירח בפניה, חיוך קל בזוויות
הפה.

"אתה יודע שבכל פעם שאני עוצמת את עיני בלילות קיץ, אני רואה
כבשים אדומות?" אמרה לפתע. "תמיד זה היה כך. גם כילדה קטנטנה
ראיתי שורות שורות של כבשים אדומות ברגע בו עצמתי עיניים. לא
בכל השנה, רק בלילות חמים. בחורף אני ישנה כמו דב גדול..." היא
חייכה ופקחה את עיניה הירוקות.

הייתי צריך לצבוט את עצמי כדי לדעת שאני לא חולם. "כבשים
אדומות?" גמגמתי.
"כן", היא השיבה. "אני יודעת שאנחנו לא מכירים כמעט, אבל יש לי
הרגשה שדווקא אתה לא תמצא את זה מוזר ביותר", המשיכה. "אתה
יודע, אתה הראשון שסיפרתי לו הכבשים מזה שנים רבות". "אני אספר
לך עוד, בוא נקום, נלך לטייל על החוף".

הצביטה כאבה, אבל אני חשתי רק דבר אחד. זו היתה מין הכרה כזו,
תובנה שלא נתקלתי בה עד אז מעולם. ידעתי שמצאתי את החצי השני
שלי.

ריח הדשא הרענן שב והכה בי. צחוק מתגלגל, רעמת תלתלים, עיניים
ירוקות צוחקות. כמו סמדר, אבל צחוק טהור ילדותי. הבן שלי! מה
קשה להאמין. הלב נצבט מאושר. ועוד ראש אהוב ומוכר מופיע מעבר
לפינה, ידה מחוברת לידו. סמדר שלי.

האביב בפתח, רוח שרבית מנשבת. השמש זה עתה שקעה, הערב קרב.
עונת הפילים האדומים.