שנת 1975. נירה ואברהם הולכים יד ביד עם חיוכים רחבים מאוזן
לאוזן ומשם הלאה. הם ידעו שהם לא מתאימים אחד לשני, והם לא היו
מאוכזבים מכך. הם היו חברים טובים מאוד והחשיבו את עצמם אחים.
הם היו נפגשים אחרי הצהרים, הולכים לסרט ביחד, מתכננים מעשי
קונדס לשכנים הכועסים, שלא פעם ולא פעמיים (ולא אפס) ניגשו
אליהם הביתה כאשר הם תופסים באוזניהם של אברהם ונירה.

לאחר כחדשיים קצרים ביותר, הגיע הזמן להיפרד מבית הספר. סוף
י"ב! שניהם לא רצו לעזוב את בית הספר בלי שיזכרו אותם. (If
you know what I mean) בסוף טקס הפרידה וחלוקת התעודות, שניהם
ברחו לכיוון בנין הכניסה לבית הספר, וציירו על הקיר בגדול את
המורה לגיאוגרפיה, הגברת נלי.  הם ציירו אותה בפוזה מצחיקה,
בעירום. לאחר כ10 דקות, נשמעה צרחה אדירה לשמיים: "מה הולך
פה?!?"

היא מיד קראה לשרת והורתה לו להשפריץ על "היצירה" השטנית הזו
מים. הוא השפריץ אך זה לא עזר, הכל נשאר במקומו וגברת נלי
נותרה בעירום מלא על הקיר. אברהם ונירה היו כל כך גאים בעצמם,
לקחו את הגלימות, התעודות ואת ספר התנ"ך שקבלו והסתלקו משם בלי
ששמו לב, בעוד שלגברת נלי יוצא עשן מהאוזניים.

אנשים אחרים כמו דב ולינוי, שהכירו את אברהם ונירה, ידעו שרק
הם מסוגלים לעשות דבר כזה, וכמובן הם שמרו על השתיקה. הם מצאו
אותם בסמטת הברוש, כאשר אברהם ונירה חולקים נשיקה גדולה
ולוהטת, וזהו דבר שלא שיערו מעולם.

אברהם ונירה שמו לב לאחר כמעט 2 דקות (!) שלינוי ודב עומדים
ונועצים בהם מבטי תדהמה. למען האמת, גם אברהם ונירה היו קצת
המומים, כי הם עשו שבועת זרת, שהם יהיו בעתיד חברים טובים ולא
יותר. הם התחילו להסביר את מה שקרה: "היינו כל כך שמחים
מהתוצאות של המתיחה, שזה פשוט קרה..." דב ולינוי לא היו
מסופקים, אבל לא רצו להעיק עליהם ולא שאלו שאלות. לאחר כשעה,
נפרדו הארבעה, כל אחד לביתו והבטיחו שישמרו על קשר. כמובן
שאברהם ונירה עמדו בהבטחה, וכל שבוע הטלפון בבתיהם היה תפוס
כמעט שעתיים שלמות.

חצי שנה אחר כך, זמן להתגייס לצבא. שניהם היו באותה יחידה,
המודיעין (שניהם היו מצטיינים בערבית). מאז הם לא התראו יותר.

שנת 2000. יום שישי. השעה 8:00. כל החבר'ה נפגשו פעם נוספת,
בפגישת מחזור של שנת 75. הפגישה נערכה באולם הספורט הישן בתל
אביב, ליד הקולר המקולקל, שכאשר מנסים לשתות ממנו יוצאת רק
חלודה. "מדהים שעדיין לא תקנו אותו." אמר אברהם לעצמו.

אברהם הוא איש נשוי, נשוי באושר, נשוי לחנה, עם 2 ילדים. הוא
נכנס בשמחה לאולם הספורט, וחיפש בכל מקום את נירה. הוא חשב
לעצמו ומאוד הצטער על כך שהם לא התראו עוד מאז הצבא. הוא מצא
אותה  ליד שולחן מרוחק מהכניסה, וניכר היה בה שלא רצתה להיות
כאן בכלל. אברהם מאוד שמח לראותה, וערך הכרה בינה לבין חנה
אשתו. אך נירה הייתה ממש אנטי. לא נראה בה ששמחה לראותו. לידה
לא היה אף אחד והם חשבו שבעלה נמצא בשירותים או שהוא מביא לה
אוכל ויין טוב.
היא הייתה ממש עצובה, ואברהם התאכזב מכך שלא נתנה לו את חיבוק
המזל, שערכו בכל פעם שהיו נפגשים, (בימי התיכון) גם אם היו
נפגשים כל 5 דקות.

אברהם שאל אותה מה היא עשתה עד כה בחייה. הוא אמר לה שהוא מנהל
את אחת חנויות FOX בנתניה, איפה שהוא ואשתו חנה מתגוררים כיום.
אפשר להגיד שחייו דיי מוצלחים. הוא הוסיף לומר שהוא ואשתו
מגדלים שני ילדים מקסימים. היא לא נראתה שמחה בשבילו כלל וכלל.
היא ענתה לו שהיא עיתונאית בצהובון. היא אמרה שזה לא מכובד,
אולם, משלמים לה טוב שם. אברהם הוסיף ושאל אותה אם היא נשואה.
היא עשתה את עצמה מוסחת ולאחר ש"הכריח" אותה לענות לו, אמרה לו
כי בעלה עובד על עסקה חשובה בבלגיה. אברהם ניסה לדמיין לעצמו
כיצד נראה בעלה, ואמר לעצמו שמי שנשא אותה לאישה, הוא גבר בעל
מזל. "נירה, אני הולך לראות חברים וותיקים שלנו, ותצטרפי
אליי?" נירה ענתה בשלילה.

הוא הלך להתאחד שוב עם חברים וותיקים שלו, בניהם 5 חברים
שהקימו להקת רוק קל, אך התפרקו כי לא היה להם על מה לנגן. כולם
ברכו אותו על נישואיו המוצלחים עם חנה.

לאחר טקס האיחוד, שהיה מרגש ויפה מאוד, חיפש אברהם מסביבו את
נירה אך  לא מצא אותה. ראה כי עזבה את הטקס מוקדם יותר.

הוא חזר הביתה מאושר, לילדיו החמודים, ושילם לביביסיטר 50
שקלים. הגיע הבוקר, ואברהם ישב בסלון עם עיתון הבוקר שלו. לאחר
10 דקות, אשתו חנה ראתה אותו חיוור לגמרי. בעמוד הראשי של
העיתון, היה כתוב באותיות גדולות: "זונה מתאבדת", ואז
מוזכר שמה: נירה נלסון. מסתבר שנירה התדרדרה לסמים קשים, ואז
מצבה נעשה יותר קשה לאחר שפוטרה מעבודה כקופאית בסופר, והתחילה
לעסוק בזנות. אתמול, חשה נירה שהיא לא יכולה יותר. הלכה היא
לביתה, הוציאה אקדח מנרתיקה, וירתה לעצמה בראש.

אברהם לא האמין למה שהוא קרא. למחרת נערכה ההלוויה לזכרה והוא
התבקש להספיד אותה.
"נירה. נירה הייתה אישה כל כך טובה. אני לא יודע מה עלה
בגורלה אחרי הצבא, אך מגיל 3 אני והיא חברים טובים, בלתי
ניתנים להפרדה. היינו מבצעים מעשי קונדס, והוי, אני זוכר את
המתיחה הבלתי נשכחת, שעשינו לגברת נלי לפני 25 שנים. לאחר
שעתיים מצאו אותנו חברינו כאשר אנחנו מתנשקים. אני לא כ"כ זוכר
למה זה קרה. עשינו את הצבא ביחד, שירתנו במודיעין מאחר ושנינו
היינו תלמידים מצטיינים בערבית. אתמול, בפגישת המחזור, היא
נראתה מאוד עצובה, אך לא תיארתי לעצמי שזהו מצבה. זה קורה כאן
כמו בסרט אימה... "פגישת מחזור ומוות". יהי זכרך ברוך נירה.
חברתי הטובה ביותר."