קתרזיס - מושג מהטרגדיה היוונית. אישור מחודש של הערכים. תהליך
המתרחש אצל הקהל עם תום המחזה, ובו הקהל מתחזק מחדש
באמונותיו.

בשבת בערב, שניה לפני שחוזרים לצבא, באותן הדקות בדיוק ששביזות
יום א' מתחילה לחלחל, נפגשתי עם שי ואילה. שי ואילה היו איתי
בחטיבת הביניים. הן בכלל מעיר אחרת, ולמען האמת, לא אהבתי אף
אחת משתיהן יותר מדי בתקופה הראשונה. עם הזמן הפכנו לחברות הכי
טובות, אך החטיבה העליונה פיצלה אותנו לבתי ספר שונים.
כשנפרדנו החלטנו שבשביל שנשמור על קשר ניפגש תמיד בסביבות ימי
ההולדת אחת של השניה של השלישית.
בפועל זה לא קרה כל יום הולדת אבל השתדלנו.
בכל מקרה, בעוד שבועיים יש לי יום הולדת 20 ונפגשנו בבית של
אילה.
תמיד בפגישות עם שי ואילה יש את האוירה הכי טובה שיכולה להיות
- של חברות אוהבות שסוף סוף נפגשו. אז בזמן הקצר שיש משלימים
מה קרה בשליש השנה האחרון.
אילה והחבר שלה בשנה האחרונה נפרדו לפני שלושה חודשים, ומאז
כבר היו לה בערך עשר פגישות עם אחרים, ושי בכלל תמיד עוברת
מבחור לבחור. מה שהקסים אותי, זה שבכל ההתנהלות הזאת שלהן, לא
מעורבים קנאה ופחד, לפחות לא כאלו רציניים. אני גם לא ממש
יודעת כמה אהבה יש שם אבל יש שם הרבה כיף, שמחת חיים ופשוט
רצון להנות כמה שיותר.
יניב ואני חברים כבר מחנוכה של י'. כמו כל זוג טוב, גם אנחנו
נפרדנו כבר כמה פעמים ואמרנו שזהו, די, אין שום סיכוי שנחזור,
ותמיד מצאנו את עצמנו שוב יחד.
כשהן סיפרו לי כל מה שעובר עליהן אני חייבת להגיד שהקשבתי
מסוקרנת כמו ילדה קטנה - הבחור החדש של אילה הסתכל עליה בבית
קפה, והיא עליו, ואז, שניה לפני שהלך הוא השאיר לה את המספר
טלפון שלו על מפית, ובפגישה השלישית כבר בישל לה ארוחה, ושי
בדיוק מתחילה משהו עם איזה קצין בבסיס שלה, שבוע אחרי שנפסק
הקשר עם עידו, שאיתו יצאה חודש והיה להם נורא כיף ביחד ולא
ברור לה למה זה נפסק, אבל גם לא ממש מטריד אותה.
אולי זה בגלל ששתיהן כל כך שמחות ואוהבות את החיים, לפחות במצב
כשאני פוגשת אותן, אבל לא יכולתי שלא לחשוב את המחשבות האלו על
"מה אני מפסידה".
אתם יודעים, הרי בכל קשר מה שהכי הכי כיף זו ההתחלה - כל
ההתרגשות, הפרפרים בבטן, ה"מה אני אגיד ומה הוא יחשוב עלי",
מתי הוא ינשק אותי ואיך כדאי לי להראות בעיניו... ואני, עם כל
האהבה שלי ליניב, בעצם מפסידה את התקופה שבה אני אמורה להתרגש
מכל מיני מחזרים והתחלות חדשות. תקופה שאולי לא תהיה לי אף
פעם...
זה די הטריד אותי לתפוס שזה מה שאני חושבת, ופשוט התעלמתי מזה
והמשיך להיות לנו כיף ביחד, אבל רגע לפני שנפרדנו, כשאילה
ליוותה את שי ואותי למכוניות, הייתי חייבת ואמרתי להן שאני לא
יודעת, אבל כמו שזה נראה, זו תקופה ממש יפה ומלהיבה שלא תחזור
ואני לא יכולה שלא לחשוב - אולי יש כאן משהו שאני מפסידה? האם
לראות את יניב לסוף-שבוע פעם בשבועיים ולדבר איתו עשר דקות
ביום, ולפעמים בעשר דקות האלו לריב על שטויות, האם זה שווה את
זה?

שי ענתה שגם הן, כמו כולם בעצם, מחפשות את הדבר האמיתי. ואילה
סיפרה בעינים נוצצות ולא מאושר, שהיא עדיין מאוהבת בתום, מישהו
שהם היו ביחד שבועיים מיד אחרי הפרידה מהחבר שהיה לה במשך שנה,
וכל SMS שהוא שולח לה לפעמים בסופי - שבוע הופך לה את כל
השבוע, ולא משנה כמה כיף עם ניר, גל, עופר וכל השאר - היא
הייתה נותנת הכל בשביל שזה יהיה תום שמחבק אותה בלילה.

כנראה שממש הייתי צריכה לשמוע את זה, כי איך שנכנסתי לאוטו,
התפשט לי חיוך בתוך הגוף וחייגתי ליניב. לא משנה שבדיוק באותה
שעה הוא שמר במוצב ורק ענה ואמר - "לא יכול עכשיו, אני אתקשר
ב-12, אל תלכי לישון לפני" בלי לחכות לתשובה. אני את הקתרזיס
שלי קיבלתי.