זיהיתי את הקול שלו ישר מהמילה הראשונה שהוא אמר לי. למרות שלא
דיברנו כבר די הרבה זמן לא היתה שום הרגשה של אי נעימות, אחרי
הכל אנחנו מכירים כבר שנים.

דיברנו בהתחלה מספר דקות, ואז היה שקט. אחרי יומיים בערך
המשכנו לדבר. דיברנו ודיברנו ודיברנו, פשוט בלי הפסקה. ואז שוב
פעם שקט. לא החלפנו מילה כמעט שבוע שלם, אבל אחרי זה השלמנו את
החסר בשיחה של שלושה ימים רצוף. בלי הפסקה, בלי שינה, בלי
לאכול, בלי כלום. פשוט דיברנו ודיברנו על הכל. הרוב היה אומנם
שטויות, אבל גם שטויות זה נושא לשיחה. ושוב פעם שקט. התחלתי
להתעצבן, כל פעם אותו דבר. מדברים בלי הפסקה ופתאום שקט. לא
סתם שקט, אלא שקט מעצבן, מהחזקים האלה שאתה יכול לשמוע את
שערות האף שלך צומחות. כמה שהייתי עצבני בסוף נרגעתי. הבנתי
שככה זה שאתה שומע קולות. אתה הרי לא מזמין אותם, הם פשוט
מדברים בתוך הראש שלך ואתה לא יכול לדעת מתי הם יבואו ומתי
ילכו. אז החלטתי שכל פעם שאני לא מדבר עם עצמי אני אשחק במחשב,
אבל רק משחקים שאני יכול לנצח בהם, אחרת אני אריב עם עצמי ואי
אפשר לדעת מה אני אעשה לעצמי. זה לפחות מה שרבקה שמטפלת בי
במרפאה אומרת לי. אבל לכו תאמינו לה, היא גם דמות שחייה אצלי
בראש, והראש שלי לא בדיוק פועל כמו שצריך...